ז'נבה על הקו

07:03 .
השעון המעורר נותן אותותיו אבל אני כבר מזמן ערה.
גופי לאה, כבד, מתקשה לקום אל בוקר חדש של התארגנות.. שוב צריכה לנער את שתי הפרזיטיות הקטנות מהמיטה, לטגן חביתות, להכין כריכים לארוחת העשר, לתת את כדור הריטלין, לזרז..לזרז..לזרז והכל בחיוך מעושה שמסתיר את החרא שאני מרגישה עמוק בפנים. ככה זה בכל פעם שהוא נוסע לו לנסיעות העבודה הקצרות שלו בז'נבה.
אני בתחושת מועקה ,מתקשה אפילו לתרגל את הנשימות עמוקות שלמדתי אצל נעה ביוגה.
שעה לפני שעזב בדרכו לשדה התעופה עוד הספקנו לריב. שוב. זה כבר נהיה עניין שבשגרה..הויכוח על תכיפות הנסיעות ואיפה זה משאיר אותי ומתי סוף סוף יהיה לי את המקום לעשות לעצמי מבלי להיות תלויה בדבר, מבלי להתחשב בסדר היום שלו.
ושוב הוא דואג להזכיר לי מאיפה מגיע הכסף לקניות הבזבזניות שלי, למגפי הג'ימי צ'ו ההורסות שקניתי רק לפני שבועיים, ואיך בדיוק היינו מתפרנסים אילו רק היה מפחית את כמות העבודה..הטקסטים אינם משתנים רק המרירות שלי הולכת ומתעצמת , הופכת לישות עצמאית , לאני השני שלי. כבר שנים שאני רוצה לבד.מתבוננת בו בשנתו ותוהה מי זה הגבר הזה שישן לצידי.זה לא מי שבחרתי בו. זה לא החבר שלי. שנים שאני רוצה ללכת.. שנים שאני נשארת, מיוסרת, מרירה, מלקה את עצמי שוב ושוב.
הוא עוזב לקראת חצות ואני נותנת דרור לדמעות ובמקביל נכנסת למוד אוטומטי של סידור הבית.: מפנה את השולחן משאריות ארוחת הערב, מפעילה מדיח ומכונת כביסה, מפשירה את הפולקע לארוחת הצהריים של מחר , סוגרת חלונות, נועלת דלתות, מתארגנת לשינה.
לקראת הצהריים, בין תליית מכונה לעריכת שולחן הצהריים ,בזמן שאני שוקדת על כתיבת מתכון מהאינטרנט, האלחוטי בבית מתעורר לחיים. מי בימינו עוד מתקשר לנייח אני ממלמלת לעצמי..אני מציצה בו בחטף והקידומת מסגירה שחו"ל על הקו. לרגע אני לא מבינה למה הוא לא מתקשר מהנייד שלו וברגע השני הלב שלי צונח …קרה לו משהו.
אני עונה בחטף.הרעד בקולי מסגיר את ההתרגשות.
בצד השני שואל אותי עלם צעיר אם אפשר לדבר עם נדב. נדב? נדב בחו"ל אני עונה.יחזור רק עוד יומיים.מי מבקש?
זה יותם.הבן שלו.תוכלי למסור לו בבקשה שאני מחפש אותו?
יותם? הבן שלו? סליחה רגע,נראה לי שחל כאן בלבול…איזה נדב אתה מחפש? לנדב שלי אין בן בשם יותם. לנדב שלי יש שתי בנות…
– נדב פירסט…אבא שלי..היינו אמורים להפגש כאן בז'נבה בשדה התעופה והוא לא הגיע וגם לא עונה בנייד.את המספר הזה קיבלתי מבזק….אני קצת דואג
אני סוגרת בטריקה את השפופרת. הלב שלי דופק מהר וחזק כל כך שאני שומעת את פעימותיו בתוך האוזניים שלי כאילו הנחתי עליהן סטטוסקופ עם מגבר.
אני לא מצליחה לנשום. מרגישה כאילו חטפתי עכשיו אגרוף בבטן. הפה שלי פתוח לרווחה.אני רוצה לצרוח אבל לא יוצא לי קול.בא לי להקיא.הכל מסתחרר לי.
יש לו חיים אחרים..יש לו ילד..הסתרות, שקרים..אני משתבללת על השטיח שלרגליי , סנטרי נוגע לא נוגע בברכיי המשוכלות ופי ממלמל.. נגמר. נגמר.נגמר

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *