מבצע.לא מלחמה

הגשם תפס אותי לא מוכנה.בדיוק באותו בוקר לבשתי את החולצה הלבנה עם שרוול השבע שמיניות שקניתי לחג וחצאית מידי מזוגזגת שכזו שעושה לי להרגיש רזה למרות שבחודשים האחרונים אני רק עולה במשקל. חשבתי קיץ .ואז כשנסעתי לי לכיוון חדרה לפגוש את עורך הספר החדש שלי נפתחו ארובות השמים וגשם כבד שכזה ניתך בעוז על שמשת הרכב המאוד מאובק שלי. בדרך כלל אני אוהבת חורף. וגשם. להתכרבל רק עם תחתונים מתחת לפוך, לדחוף אותו ככה בין הירכיים ולהרגיש את קרירות המצעים מלטפת לי את כפות הידיים והרגליים. אני לא מסתפקת בטיפטופים. אוהבת מבול חזק. כזה שעושה רעש כשהוא מתנגש ברצפות האפרוריות של הכניסה ממש מתחת לחלון חדר השינה ובגגון הפח שמעל המחסן.הצטערתי שאני בדרכים ולא ספונה בבית עם סיגריה מול החלון כמו בסצנה מסרט רומנטי ,אבל מיד התעשתתי , פתחתי חלונות ונתתי לאויר הרטוב לשטוף לי את המחנק שבלב, ולריח האדמה והאבק הרטוב להכנס לי טוב טוב לריאות. ואז הוא הגיע משום מקום. בכי. חזק כזה ומטלטל שטישטש לי את כל הראייה גם כשהמגבים נופפו מולי במלוא מרצם. היה בו משהו ,בגשם הזה, במטח, בפתאומיות, שנתן לי סוף סוף את האישור להוציא את כל הג'יפה הזו שיושבת לי בלב מאז היום ההוא שבו הודיעו על המבצע. עאלק מבצע. מ ל ח מ ה. ונכון שעבר זמן ונכון שאני בשגרה אבל הלב שלי לא מפסיק להתייפח לו בפנים ומסרב להשתקם בגילו המתקדם.
לא היה לי טישו באוטו אז נאלצתי למחות את הדמעות בכף היד, ואחר כך בגב ביד, ואחר כך בשרוול שבע השמיניות הלבן שספג את כל העלבון והאיילנר השחור שנמרח למרות שהובטח לי שאינו יורד גם במים . מבט חטוף במראה שיקף לי פרצוף מרוח ועלוב והיה לי ברור שאני חייבת לתכנת את הוויז מחדש ולעשות "ויברח" הבייתה שמא אראה בעליבותי. מבלי לאותת חתכתי ימינה לתחנת אוטובוס לקול מחאות הרכבים שמאחורי שחלפו לשמאלי עם המבט הזה של " נו, בטח, אישה מאחורי ההגה.." וניסיתי להסדיר את הנשימה אבל הבכי סירב לנטוש. אחרי שהתאפק כל כך הרבה זמן וצבר לו תאוצה בסכר של הלב הוא התפרץ ללא שליטה.
אני לא זוכרת איך הגעתי הבייתה ואיך מצאתי את דרכי למקלחת לשטוף את הבושה מעצמי. נכלמת מחולשתי, מחוסר היציבות ,מאיבוד העשתונות מהאישה הרכרוכית שהפכתי להיות.
שיהיה ברור.זה היה מבצע.לא מלחמה.

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *