לחייך מבפנים

לחייך מבפנים

אנחנו פוסעים רק כמה צעדים מאחורי המדריך. כל אחד ומחשבותיו הוא.
שקט אלוהי מסביב. דממת עולם. לא רעש מנועים, קולות או צלילים. שום דבר שדומה לחיים האמיתיים. גם המדריך הויאטנמי שלנו אינו מרבה במילים. הוא מן הסתם מעדיף שלא נגלה עד כמה קלוקלת האנגלית שלו ובנוסף הוא מתבייש בשיניים הקידמיות החומות שלו הרקובות להחריד . כשבכל זאת הוא מבקש להבהיר לנו נקודה מסוימת על המקום בו אנו נמצאים, הוא מחייך בביישנות תוך כדי שהוא מסתיר את פיו הקטן בידו חרושת הקמטים והוורידים הבולטים. אני בוחנת לעומק את כפות הידיים הענקיות שלו שאינן פרופורציונליות כלל לגופו המצומק. ידי עובד אדמה בשרניות וקשוחות משהו ונדמה כי גרגירי חול יבש דבקו ונאחזו בציפורניהן בשכבות לעולמי עד, מסרבות להרפות. יש לי חולשה לכפות ידיים .זה הדבר הראשון עליו אני מסתכלת בבני אדם בכלל ובגברים בפרט. מנסה לגלות מי עומד מאחוריהן לפי אורך האצבעות, סגנון גזיזת הציפורן ומרקם העור. ידיים גסות עושות לי את זה. כאלה שמשדרות כוח,עוצמה וביטחון. כאלה שיחזיקו מקדחה כבדה, יתקנו כל תקלה במיומנות ,שיתמכו בי אם אמעד. לעומר יש ידיים כאלה וזו אחת הסיבות שהתאהבתי בו. הדיסוננס בין הידיים לגוף של המדריך קצת מביך אותי אבל נדמה שהוא חי עם עצמו בשלום והעיניים, הן תמיד מחייכות באופן כזה שגם העומד מולו חייב לחייך בחזרה .
האדמה כאן היא אדמת רגבים יבשה וסדוקה והגשם שהחל מהבוקר לטפטף ללא הרף אינו מספיק להרוות את צימאונה. אנחנו הולכים בזרזיף הזה ללא מיטריות. לא איכפת לי שהפן נהרס ושפניי מטפטפות. סוף סוף אני מרגישה שאני חיה. בהתאם להנחיות המדריך מאמש אני נועלת נעלי התעמלות. אלה נעלי אדידס כתומות חדשות שקניתי בדיוטי בדרכי לכאן וכרגע זה נראה לי כמו הדבר הכי לא נכון לזמן ולמקום.הכי מתאים לי עכשיו להשיל מעליי את הנעליים ופשוט להרגיש את הטבע מלטף לי את כפות הרגליים. אבל לא נעים לי מהמדריך..ככה להחשף במערומיי המסנוורים בלובנם, ובכלל הרגליים שלי אחרי פדיקור ולק אדום מהסידרה החדשה של אסי כי ככה אני מרגישה הכי חגיגית לצאת לחופשה. הרגליים של המדריך שהולך לפנינו נתונות בסוג של סנדלי טבע נאות ומגלות שנים של הזנחה וציפורניים בשרניות ירקרקות פיטרייתיות, אבל הוא? מחייך.הולך קדימה עם מחשבותיו והעיניים, העיניים הצרות האלה שבקושי מגלות מה צבע אישוניו, מחייכות. תמיד מחייכות.
אני תוהה למה אני לא יכולה לחייך ככה לעצמי .אני פוזלת שמאלה רק כדי לראות שגם עומר שקוע במחשבות עמוקות. נורא בא לי לדעת אם עוברות לו בראש אותן מחשבות או שהוא שוב עסוק בניתוח פרטי החוזה של ה-פרויקט החדש שלו, הבייבי התורן. האמת היא שאין לי כוח לפתוח בשיחה. בסוף זה תמיד מגיע בדרך לא דרך לויכוח סרק על שום דבר ממש ועכשיו זה הדבר האחרון שמתאים לי. השקט הזה כאן עושה לי כל כך טוב שהמחשבה על חזרה לטירוף בעוד 5 ימים מצליחה לצמרר אותי גם בחום של קרוב ל 38 מעלות בצל. אני מתמסרת לשקט הרועם הזה.שרק לא יגמר. מרגישה תחת כישוף. כמעט מסוממת מהשילוב הקטלני הזה של אויר פסגות, שלווה,ונוף משכר.
שקט.זה מה שאני צריכה. בחיים האמיתיים, לא כאן, הפרעות הקשב שלי מגלות לי כל יום מחדש צלילים וסולמות שאינם מתנגנים בהרמוניה. מין זיופים וחריקות שגורמים לי לא פעם לכווץ את העיניים בחוסר נוחות כאילו טעמתי משהו חמוץ. אני מנסה להמנע מההרגל האוטומטי הזה של כיווץ הפנים כי זה עושה קמטים בעיניים ששום קרם או סרום לא יתקנו כבר.
ארבע נשים ושבעה ילדים באים לקראתינו. כולם קטנים ושופעי שיער שחור ומבריק, רגליהם חשופות ובגדיהם , נדמה כי כבר חודשים לא טעמו טעם אבקת סנו מקסימה. הפנים המלוכסנות שלהם מאירות. כמה שהם יפים.שתי ילדות מסתכלות בהשתאות באדידס הכתומות שלי ומושכות לי ביד “גימי דולר,פליז” ואני? העיניים שלי מביטות בהשתאות בדלות המחייכת הזו וישר מתמלאות בשלוליות עמוקות. אני רואה מטושטש אבל ממש לא איכפת לי. אני בוכה עליהם.אני בוכה על עצמי. הם לגמרי מבסוטים. עם או בלי דולר ,הם מבקשים ללטף את השיער הבלונדיני שלי, לתת לי יד וללוות אותי בדרך אל שום מקום. אין בהם כל פחד. יש להם זמן.יש להם שלווה.יש להם חיוך ענק של אושר על הפנים.
אני רוצה שהזמן יעצור.אני רוצה להשאר כאן ולחבק את רגבי האדמה הפשוטה הזו שמגדלת כאן אנשים מחייכים. אני רוצה להתמזג איתם ולהיות אחת מהם. לחייך באמת מבפנים ולא רק מבחוץ . פתאום המחשבה לאמץ את אחד הילדים קוסמת לי יותר מתמיד.אולי הוא יראה לי בחוכמתו צעירת השנים את הדרך לחיים האמיתיים, לחיבור לעצמי. אני אוספת אל חייקי את הבנדיט סתור השיער שהולך איתי יד ביד מזה שעתיים.הוא נבוך.לא מבין מה השתנה פתאום אבל מיד מתעשת ומחזיר לי חיבוק מלא אהבה ורוך תוך שהוא לוחש באוזני “גימי וואן דולר.פליז”

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *