31.07.2014

אהוב שלי יקר,
אתמול זכינו לחבק אותך אחרי יותר מ- 5 שבועות שלא התראינו.
אין, אין על הידיים המאובקות והאוהבות שלך שעטפו אותי בחום ובגעגוע.
במקום שאני אהיה זו שנוטעת בך ביטחון הרגשתי שהפעם אתה מחזק אותי ולא רציתי לעזוב. לרגע לא זכרתי מי כאן ההורה ומי הילד.
החיבוק הזה נתן לי ולאבא שלך כל כך הרבה כוח ואנרגיה לימים הבאים. וגם השיחה מאוחר בלילה שבה כל כך הודית לנו על הביקור ועל כך שחיזקנו אותך.
ילד שלי , חזרתי הביתה מתודלקת בטוב אבל המלחמה עדיין כאן והימים עדיין ארוכים כמו מסטיק ואני כל כך רוצה להשאר אופטימית.
אני פוחדת .דווקא עכשיו אחרי שהתראינו אני פוחדת יותר. אין לי הסבר הגיוני לזה.
אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך מאוד ושכשנפלה ההחלטה שלי לכתוב כאן זה היה מתוך צורך לפרוק ולא מתוך רצון לפדח אותך.
לא ידעתי עד כמה זה יגע באנשים. הופתעתי בטירוף מהיקף ועוצמת התגובות.
כל כך הרבה אנשים כאן חיזקו אותי והרימו אותי על הרגליים אפילו לשעות ספורות.אנשים שאני בכלל לא מכירה..עקבו, כתבו וחיבקו מרחוק חיבוק גדול שהגיע עד אליי.
חברות פייסבוק "וירטואליות" התגלו כחברות אמיתיות שיכולתי להשען עליהן ברגעים בהם הפחד שיתק אותי, והן קיבלו אותי ככה, בלי מניירות ,עם כל הג'יפה ולא איבדו תקווה גם כשניפנפתי אותן בימים שגיליתי חוסר יכולת לתקשר עם הסביבה. הרגשתי איך לאט לאט אני מאבדת "את זה", איך אני מתחילה להשתגע לאט אבל בטוח. מעט השפיות שעוד נותרה בי היא בזכותן.רק שתדע.
ילד שלי, כמה אני אוהבת אותך.רוצה לצרוח שכולם ידעו עד כמה אתה מיוחד.
עד כמה אתה רגיש.כמה נתינה יש בך. יש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד ממך..

תשמור על עצמך ילד ותנצור טוב טוב בליבך את החיבוק הזה של שלושתינו לימים קשים יותר.
תבוא כבר.מחכים.
אמא

 

לקריאת המכתב הבא

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *