24.07.2014

חיים שלי,
לא מזמן חזרנו מהלוויה של דניאל.  אתה בכלל לא יודע על לכתו של המענטש הזה. הלכנו כי ידענו שלו היית יודע- זה מה שהיית רוצה. אמא שלו דאגה לחניכת בית עלמין בכפר אזר כדי שיהיה לה קרוב. מלכה.בכלל, משפחה חזקה, שורשית, מיוחדת.
אני קרועה. כל כך הרבה אנשים שאנחנו כולנו מכירים..כל מי שיודע על היותך בעזה בא לחבק ולחזק אותי ואני רק רציתי לצעוק עליהם שלא אותי הם צריכים לחבק..לא עכשיו ולא בכלל!
שרק יעזבו אותי בשקט.לא רוצה להיות שם.לא יכולה יותר שנוגעים בי במבטי " השתתפות בצער" שכאלה.מבינה ומעריכה את החיבוק אבל לא עומדת בזה יותר. מתאפקת לא לצרוח שרוצה הבייתה.רוצה שיגמר.רוצה ללכת לישון ולקום לבוקר של שיגרה.                         תעירו אותי כשיגמר הסיוט הזה.כמה אפשר. בהספדים הסתכלתי סביבי ועברה לי מחשבה נוראית בראש שאני אפילו לא מעזה לכתוב אותה.מבריחה אותה.מנסה לדמיין אותך כאן.לחשוב רק חיובי..חיובי..חיובי…
רק שיהיה לי כוח להחזיק עד שתחזור. בוא הבייתה ילד שלי. די עם בית חנון.

די עם החדשות.די עם השמועות.
תחזור.

אמא

 

לקריאת המכתב הבא

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *