עילי שלי,
היום ה 17 ללחימה . משהו לא ברור עובר עלי.
מצד אחד יש בי הכרה שתחזור לשלום ומהצד השני אני מבועתת מההעזה שלי לחשוב חיובי. שעות שהתהפכתי אתמול במיטה.ב 02:30, כשכבר החלטתי לתת ללב שלי להאט את הקצב היה רעש בחוץ ליד השער.נדמה היה לי שיש שם מישהו ועוד לפני שהעזתי להעיר את אבא שלך פולי התחילה לנבוח.לא יכולתי לשמוע את עצמי מרעש הלמות הלב..זה היה קשה מנשוא.אבא קפץ מהמיטה ורץ למטה..פחדתי לשמוע שברירי מילים, קולות.בחוץ היה שקט.זה כנראה היה החתול המניאק של סוניה שקפץ על הדק המקרטע בכניסה.רואה? אפילו הברגים של הדק השתחררו מעייפות החומר וכל דריכה עליהם מרעישה נורא, חורגת, כמו הלב שלנו.
היה לי כבר קשה לחזור לישון.כל כך מותשת.עכשיו הראש עסוק בלחשוב איך לקבל את פניך.כמה אחר תהיה כשתחזור? האם תצליח לשחרר את הכאב בנוכחותינו? האם נצליח לחדור לנפש שלך שספגה מראות קשים? האם נזכה לראות את החיוך המושלם הזה שמשכיח אצלינו הכל?
אבא מקנא במשפחות הפצועים שמבחינתם המלחמה הזו נגמרה.עד כמה שזה נשמע נורא הוא היה שמח שתהיה אחד מהם..האמת שגם אני.העיקר שתחזור.
ילד שלי, אם רק הייתה דרך לשאוב ממך את כל הכאב ולקחת אותו עלינו , היינו עושים את זה .רוצים אותך בדיוק כמו שיצאת מכאן למרות שכל כך ברור לנו שתחזור אחר.אולי מאמין יותר בבורא עולם, אולי מרוסק. נדמה שגם אנחנו כבר אחרים. לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו לפני שנכנסת לשם.
חיים שלי, האם יש לי את הכלים לעזור לך להתמודד עם המציאות החדשה? אני לא משוכנעת בכלל.
יכולה להבטיח לך שכל עוד לא תגיד לי לשחרר-אני אתעלק עם נשיקות, חיבוקים וים אהבה.אשתדל לא לחפור ורק להיות שם בשבילך בתקווה שזה יתן קצת שקט ושלווה לנשמה הטהורה, היפה והעדינה שלך.
אהוב, לא ידעתי עד כמה געגוע יכול להכאיב בבטן.זה געגוע מהסוג הרע שמכרסם איברים.
בבקשה תחזור כבר. הציפיה הזו ארוכה מדי לכולנו.
אמא