סיפור קצר על אהבה
יום חמישי 15:30 פונקט על השעון.בחוץ גשם הזלעפות רועם על החלון ובפנים חם ונעים.קשה לראות דרך החלון המכוסה אדים.
שתי נקישות קלילות על הדלת
היא נכנסת אליי לקליניקה כמו בכל שבוע.חיוך מבויש כמו אז בפעם הראשונה שהגיעה לכאן. ככה כבר 9 חודשים.מעולם לא ביטלה.מעולם לא איחרה להגיע.חמישי זה היום שלה.
רגע שקט
ז’נבה על הקו
מי אתה נדב? 07:03 . השעון המעורר שלי נותן אותותיו , מזכיר לי שנדב לא כאן,אבל אני כבר מזמן ערה. גופי לאה, כבד, מתקשה לקום אל בוקר חדש של התארגנות.. שוב צריכה לנער את שתי הפרזיטיות הקטנות מהמיטה, לטגן חביתות, להכין כריכים לארוחת העשר, לתת את כדור הריטלין, לזרז..לזרז..לזרז והכל בחיוך מעושה שמסתיר את החרא
שניים קדימה
שניים קדימה שניים קדימה. תמיד. תמיד שני צעדים קדימה.כאילו מבלי משים.הוא לא יתן לה להשיג אותו. תמיד ניסתה להגביר את הקצב וליישר קו ממש כמו ילדה קטנה ההולכת לצד מבוגר.צעד אחד שלו-שלושה שלה. היא מתנשפת.שומעת את הלמות הלב מתדפק על עור התוף.היא מגבירה קצב אבל זה רק מגביר את הבחילה. למרות שעברו עליה כבר אי
שוב חוזר הניגון
שוב חוזר הניגון ואני חשבתי שהפעם זה יהיה שונה לגמרי, ככה היא אומרת לי ובעיניים הכחולות כחולות שלה משתקפים בעירבוביה העלבון ,ההחמצה, הכאב וים של דמעות המאיים להטביע גם אותי במערבולת הרגשות הזו. איך זה קורה לי עוד הפעם.איך? היא מטיחה בי כאילו לי הפתרונים. הפנים שלה רטובות לגמרי ולמרות שאני מושיטה לי מארז טישו