אישתי

אישתי אישתי

אני רואה איך היא מסתכלת על אחרים. זה ממש לא כמו שהיא מסתכלת עליי.הלוואי וזה היה ככה. עם אחרים יש לה מין מבט כזה מפלרטט שאין לה כשהיא איתי. אני תוהה אם היא עוד חושבת עליי במובן ההוא..או שזה כבר מאחוריה. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד אני תוהה אם אני עוד עושה לה את זה בכלל.
כשאנחנו במסיבה, אחת לשבועיים בערך, אני מוצא את עצמי לוקח צעד אחורה ובוחן אותה מרחוק בלי שהיא תראה. אוהב שהיא חוזרת ומסיטה את השיער הערמוני והגולש שלה אל מאחורי אוזן ימין, בודקת שעגיל הג'יפסי המוזהב שלה עדיין תלוי במקומו. היא תמיד מאבדת את העגיל הימני משום מה וזה מתסכל אותה כל פעם מחדש. היא מחייכת לאחרים עם עיני השקד החומות שלה במין טיזינג כזה ששמור רק למקומות הומי אדם. שם היא מרגישה בטוחה בעצמה יותר מבכל מקום אחר כי היא יודעת שאני נמצא שם. שיש לה עם מי לחזור הבייתה.. שם אף אחד לא יכול באמת להעלות על דעתו עד כמה בחיים האמיתיים היא שברירית, עלה נידף שצריך חיזוקית 24/7. סוג של תיק שהגיע איתה מהבית וצריך להזין ולדשן כל השנים. אני מוצא את עצמי מחייך. יכול לגמרי להבין איך התאהבתי בה אז לפני 10 שנים ולמה אני אוהב אותה גם היום. אוהב, אבל אחרת.לא יודע להגדיר איך אחרת, אבל אחרת. אני אוהב אותה למרות שקשה לי. מתסכל לעבוד כל כך הרבה בשביל אהבה. אהבה זה כואב.אמרו את קודם.לפניי.
הלוואי והייתי יודע מה היא באמת חושבת. אולי בעצם בתוך תוכי אני יודע ורק לא רוצה להפנים.אני אוהב אותה. בשנה האחרונה השתיקות שלה כשאנחנו יחד רועשות נורא.זה לא תמיד היה ככה .
כשרק הכרנו, במסיבת יום הולדת של חבר משותף אגב, האמנתי שאין מצב שיגיע היום שנשתעמם יחד, שיש לנו חיים שלמים לדבר, לגחך ולצחוק יחד.אף פעם לא חסרו לנו נושאי שיחה. הרגשנו שיחד אנחנו טורפים את החיים. האמת, לא חשבתי שהיא ממש אינטליגנטית אבל הייתה בה חיות נפלאה שתמיד עוררה בי חיוך וחשק לחבק אותה ולהסניף אותה אליי. חשבתי שהיא יכולה להיות אמא נהדרת כי החיבוק שלה עוטף כמו המילים שהיא לוחשת לי , כי הצניעות שלה כובשת והיא פשוטה ורכה וטובה כמו שמיכת פוך בחורף קר.
כל מי שראה אותנו יחד חתם על זה שתהיה כתובה.
אז התחתנו.
ואחרי 3 שנים באה גילי, בבת עינינו, כפרה עליה,שעשתה אותנו משפחה.
ואחר כך הגיעה פרינסס תמרה שהשלימה את הפאזל בצורה מושלמת כל כך ועם הזמן הלך ובא גם המבט הזגוגי הזה בעיניים שלה שרואות ולא רואות אותי, אותן, אותנו.
היה לגמרי ברור שמשהו נסדק אבל לא ידעתי איפה לשים את האצבע.וניסיתי להכיל את כל הטענות והמענות שפרצו כמו סכר כאילו משום מקום ושטפו אותי הלאה הלאה ממנה אל עולם לא מוכר.
החיים שלנו נעים כמו במעגלי הגאות והשפל, נסוגים לאחור,חושפים טפח חדש שהיה חבוי וחוזרים ומתמלאים בשיגרה ושיממון.
אני משחרר את אחיזתי במשקוף דלת החצר ופוסע לקראתה. כמה היא יפה בעיניי עכשיו. אני מרגיש את הלב שלי הולם ומתאהב מחדש ממש כמו פעם. כמו בן טיפשעשרה מאוהב וחרמן אני מחבק אותה אליי מאחור , מסניף את ניחוח הפרפיום החמצמץ שהקפידה להזליף על עצמה, מסיט את שערה אל מאחורי אוזנה הימנית ולוחש לה "אישתי אישתי"

אישתי

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *