הכל בסדר
נמאס לי. נמאס לי שהיא לא מסתכלת עליי בכלל. נמאס לי שהיא חייבת לרשום בדקדקנות כל מילה שיוצאת לי מהפה.אין מיקריות במילים שאת בוחרת היא אומרת לי ואני , בכלל לא משוכנעת שהיא מקשיבה לי. באמת מקשיבה לי.
שוב אני יושבת מולה.כמו כל שבוע בשנתיים וחצי האחרונות.
למה אני בכלל ממשיכה עם הפארסה הזו ?
אוקי, ברור לי שאז, לפני שנתיים וחצי, זה היה ריאלי לגמרי. קמתי בוקר אחרי בוקר והרגשתי אבודה.לא הייתה לי דיעה, לא הייתה לי מחשבה.לא היה לי רצון.לכלום.לא לאכול ,לא לישון, לא לרצות, לא להחליט ואפילו לא להתבטל. נאדה.אטימות מוחלטת. ולא שלא היה לי “טוב” במובן הכללי..היה לי הכל. נראיתי ממש לא רע למרות שהיה טוב יותר אם הייתי מרזה אינו 3-4 קילו, היו לי חברים, הייתה לי אהבה, הייתה לי משפחה תומכת, דירת חדר וחצי מאובזרת למישעי במרכז רמת השרון ואפילו הציונים שלי בדרך לתואר השני ביחסים בינלאומיים היו טובים.אבל משהו..משהו היה חסר. הייתי קמה בבוקר ושואלת את עצמי אם זהו? אלה החיים? אז הלכתי. לא היה לי מה להפסיד יותר חוץ מהוצאה של 400 ₪ כל שבוע על 45 דקות בהן אני מדברת בעיקר אל עצמי, והיא רושמת-בעיקר לעצמה…
חייבת להודות שהיא נראתה טוב. נעימה, מאופרת בעדינות מרומזת.לגמרי לא אותו פרצוף ממושקף ורציני שדימיינתי לעצמי.היא תמיד התלבשה ברישול מוקפד כמו שאני אוהבת. בגדים כאלה לא של הביוקר אבל הורסים, 5 צמידים מרשרשים בזהב וכסף , שילוב שאימצתי גם לעצמי עם הזמן , ותמיד עם לק אדום משוח בקפידה על אצבעותיה הדקיקות .רק אדום.
שנתיים וחצי של פגישות ואף פעם לא ראיתי אותה בגוון אחר. אני חושבת שבתור סטייליסטית היא הייתה מצליחה איתי יותר.
הכי עצבן אותי שהיא לא הסתכלה לי ממש בעיניים.רשמה ורשמה וביקשה שאחזור על הדברים כי לא הספיקה לרשום..היא ביקשה להתפס למילים בודדות ולעשות מהן ISSUE . “למה התכוונת שאמרת “לא ראויה”..מה מסתתר מאחורי המילה הזו .נסי לפתח את זה” …גרררר..הפסיכולוגים האלה.
אין לי מה לפתח.ככה יצא לי המילה וזהו.אין לי מה לומר על זה יותר.מה שכן, העיניים תמיד דומעות.לא משנה מה.עוד לפני שהיא שואלת לשלומי אני בוכה. כאילו שארבעת קירות החדר והלק האדום שלה נותנים לי אישור להתפרק דווקא כאן. הנוכחות כאן מעצימה את הכאב. את הבדידות את חוסר השייכות לכלום.
ונמאס לי לבכות ונמאס לי לבוא לכאן אבל כל שבוע ביום שני בשעה 19:00 אני מוצאת את עצמי נוהגת לכיוון הקליניקה. שנתיים וחצי -יום שני-קו רמת השרון-תל אביב.
הערב, שנייה לפני שהקשתי בדלת הירוקה והמהממת שלה,החלטתי שאני לא בוכה יותר.ולא רק זה.אני אומרת לה שמפריע לי שהיא רושמת ולא באמת מסתכלת עלי.
הקשתי בהססנות וקיוויתי ,כל כך קיוויתי שהיא לא תפתח..שתתנצל שהיא חולה או משהו כזה.הלב שלי דהר. מה חשבתי לעצמי. היא פתחה לי את הדלת ועקבתי אחריה לחדר הקבוע שלנו.
אז מה שלומינו היום? היא שואלת והקול בתוכי צווח “תגידי לה כבר, נו תגידי”..
“אני בסדר” , אני מפטירה אוטומטית ורובוטית משהו. אין לי ביצים להעלות את העניין..”אבל קיבלתי החלטה שלא לבכות היום”. וואי, כמה כוח יש באמירה הזו היום. סוף סוף היא מרימה את העיניים מהמחברת הכחולה-אדומה שלה ושמה את העט בין שפתיה. היא לא רושמת כלום! עכשיו אני חומדת את העט המנוקד הירוק תפוח הזה.איך לא ראיתי אותו עד היום? הורססס..חייבת כזה אחד לעצמי. היא מסתכלת עליי במבט חודרני. אשכרה מסתכלת וחיוך ממזרי צץ בהתנשאות מה בזוית הפה שלה. היא שותקת. מניחה לי להמשיך עם הסבר שאין לי ממש. פעם ראשונה שאני מרגישה בטוחה בעצמי. היום אני אין מצב שאתנדנד בחוסר נוחות על הכסא. אני מרגישה אחרת. סוג של שורדת. אולי השתניתי. קיבלתי החלטה.