הלכתי לחפש אהבה.תיכף אשוב

סיפור קצר

יום חמישי 15:30 פונקט על השעון.בחוץ גשם הזלעפות רועם על החלון ובפנים חם ונעים.קשה לראות דרך החלון המכוסה אדים.

שתי נקישות קלילות על הדלת

היא נכנסת אליי לקליניקה כמו בכל שבוע.חיוך מבויש כמו אז בפעם הראשונה שהגיעה לכאן. ככה כבר 9 חודשים.מעולם לא ביטלה.מעולם לא איחרה להגיע.חמישי זה היום שלה.

היא אישה יפה.מטופחת .תמיד עם הצללית הנכונה המותאמת לחולצה, המסקרה הכהה המדגישה את גוון העיניים הירוק אפרורי והשפתון מדויק להפליא .היא בת ארבעים פלוס ונראה שפעם היא הייתה מאוד מחוזרת .שווה כזאת.

עוד יום עבר, היא אומרת לי, עוד שבוע, וכל כך הרבה קורה מסביב ,מלחמות עולם, פיגועים, חברים מחתנים ילדים, יש שעדיין עמוק בהרחבת המשפחה ובלידות, מפגשים, נסיעות, בקרים, לילות, חורף, אביב ושוב קיץ ,אבל כאן, בפנים, בבתוכו של הלב שלי ,בחדרי חדריו -כלום לא השתנה .

אצלי, מהיום שאני מכירה את עצמי, השתרשה

תחושת עמוקה של ריק שלא מתמלא .ואני לא מדברת איתך על גומה . זה בור .

ויש ימים כאלה שמה זה בא לי לצעוק שנמאס לי.באמת שנמאס.נמאס לי לאכזב, להתאכזב, להעלב, להעלם, להלקות את עצמי.בטח לא לזה התכוון המשורר כשברא אותי .אני רוצה לשמוח ולא יוצא לי.

ככה היא יושבת מולי ,ראשה כאילו שקוע בין כתפיה.משובללת משהו, ממוללת בידיה חתיכת טישו ששלפה ברגע חטוף מכיס המעיל הירוק והיפייפה שלה. היא מדברת בקול שקט, מרוכזת וממוקדת באדים שבחלון כאילו שיננה את הטקסט הזה כבר מיליון פעם .אני בוחנת את פניה היפות מקשיבה רוב קשב לכל מילה שנבחרת לעלות על שפתיה , כל כך מקשיבה שכבר לא שומעת את הגשם.אני לא מבינה איך לאחת כזו לא טוב עם עצמה.מפתיע עד כמה היא מודעת לעצמה .אני לא מצליחה להסיר את המבט מהעיניים העצובות והכל כך יפות האלה שגם כשהן מחייכות ב"כאילו" אפשר, אם ממש מתאמצים, לראות שם בבירור את הכאב העמוק הזה .

ותוך כדי שהיא מדברת עולה בי זיכרון מהפעם הראשונה שהיא הגיעה אליי, נחושה כל כך לסיים את חייה ובכל זאת נותנת לזה עוד צ'אנס אחרון.בשביל הילדים היא אמרה.אולי שווה לי להשאר בשביל הילדים.

ואני תוהה ביני לביני,דוקטור נעמה רגב, איך במהלך 9 חודשים הצלחתי רק לדחות את הקץ אבל לא באמת להקל על המשקל הכבד שהיא נושאת בתוכה. .נכשלתי. ובזמן הזה של 9 חודשים נדמה כי כבר יכולתי לברוא אותה מחדש..ואולי זה בגלל שהיא השתקפות כל כך בהירה שלי עצמי. אני, שגדלתי במשפחה גדולה , גדולה מכדי

שיראו אותי, אני, שמוקפת בחברים, קולגות משפחה, עדיין מרגישה כל כך כל כך לבד. היא מדברת מגרוני והעור שלי הופך ברווזי מרגע לרגע

וניסיתי, היא אומרת לי, מעירה אותי מבהייתי בה,באמת שניסיתי להרגיש שייכת למשהו.למישהו.להרגיש אהובה.הדפקתי על דלתות מזויפות, חייכתי המון ( היא מחייכת אליי גם עכשיו.חיוך ציני של אחת שכבר יודעת משהו על העולם הזה), נתתי את עצמי לדעת .רק כדי לקבל סוג של לייק.מבינה כמה אני זונה של אהבה? ממש !!!.אני כל כך נותנת מעצמי עד שבערב אני נגעלת מעצמי ובא לי להקיא אותי החוצה .אמיתי.

ואתמול ? לא תאמיני כמה הזוי.חלמתי שאני מסתובבת לי ברחובות ניו יורק, וזה קטע כי אף פעם לא הייתי בניו יורק, ותלוי עליי שלט שחור עליו חרוט בגיר אדום: "הלכתי לחפש אהבה תיכף אשוב"..

קטע גדול, לא? מה את אומרת על זה? אני הזויה או מה? רגע..מה נהיה? את בוכה?

מה כבר אמרתי?

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *