חג החירות? מבחינתי-דיינו

באמת שדיינו

כמה שאני אוהבת את האביב

ימים של שמש אחרי המלקוש שמריצים אותי היישר למשתלה .

ימים שגורמים לי לשתול ,להתחדש , להעיף ולאוורר כאילו הייתי מקננת לפני לידה של תינוק חדש.

אבל איך שמתחילים רינוני החג אני נדרכת..מרגישה איך מתקרב המחנק הזה בגרון.

מנסה להכין את עצמי מראש ולהרגיע שיהיה בסדר.

מעמיסה על עצמי משימות ותוכניות מגירה, רק לא לחשוב..רק להחליק את הגוש הזה שהולך ומתרחב.

אני יודעת שזה הולך לכאוב לי.לכאוב בנימים הכי הכי קטנים בגוף.

אני הולכת לישון ממש מעט ולשתוק ממש הרבה (שלא כהרגלי) והולכת לברוח לכולם ולעצמי ולמצוא לי פינה משלי עד יעבור זעם, קרי, החג.

מסתובבת בלילות בין המטבח למסך הקטן ולמסך הגדול.

עוברת עוד כמה שלבים בקנדי קראש. רק שתיפול עליי כבר התרדמה שמרחיקה מחשבות.

אני פועלת כמו זומבי. עושה דברים על אוטומט.מתאמצת שלא לחשוב קדימה.

מביטה בבני ,אהובי ,הדתי שלי שמארגן מחדש את ארונות המטבח והמזווה, שם שלטי “חמץ”  ו”כשר” , מגעיל את הכלים.

לא מבקש ממני דבר וחצי דבר ומתמודד באופן מופתי והרואי בבית חילוני , מהלך בין הטיפות, מנסה לשלב בין אהבתו את השם לאהבתו אליי.

שרק לא נכעס עליו שנינו..מנסה לרצות את כולם ותמיד עם חיוך על הפנים ושמחה אמיתית בלב.

כמה אני גאה בו ובו זמנית כמה אני כועסת על עצמי על שאני לא יכולה לשמוח בחג הזה .כועסת על זה שאני מגלה חולשה ומסתובבת עם עיניים מוצפות שלוליות.לא מוצאת לי מקום.

מודה שפעם פעם, לפני שנים , נהניתי יותר.

היו שנים שהתכנסנו כאן כולנו עם הצד שלי ושלו, אחות שלי ובעלה על שני גוזליהם ואח שלו עם אישתו ושתי הבנות.. הורים, אחים, נכדים, בני דודים והילולה אחת גדולה .

ויש בזה לא מעט טירחה אבל על אף הקושי בהתארגנות של הלפני ובפינוי של האחרי הרגשתי שייכת .חגיגית, מוצפת התרגשות מלראות את כולם, מלשמוע מה התחדש מאז נפגשנו לאחרונה, מלהרגיש חלק.

אבל מזה כמה שנים שהמשפחה הגדולה שלי מפורקת ואנחנו חוגגים בהרכב חסר.חסר מאוד. ככל שעוברות השנים נדמה שהכאב גדול ואינו מתעמעם ובמקביל הידיעה שאת הנעשה אין להשיב וזה המצב.

סוג של משפחה שכולה שסוחבת מטען כבד שילווה אותה לעולמי עד.

אני מתבוננת בארבעת ילדיי המסובים לצידי אל שולחן החג.כמה הייתי רוצה שיהיה זה ערב אחר עבורם.ערב של חיבוק משפחתי גורף.אבל זה לא..וכשהם מביטים בי אני יודעת שהם יודעים והחיבוק שלהם אומר “דיינו”.

ובין לבין כל כך מתחברת לשיר הזה  ומנסה..באמת שמנסה..

 

לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה

מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו ..”

חג שמח ככל שניתן ,

ליאת

 

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

23 מחשבות על “חג החירות? מבחינתי-דיינו

  1. ליאתוש היקרה,
    את אישה כל כך מיוחדת,
    את אישה כל כך אמת,
    את אישה כל כך שקופה,
    את אישה כל כך אהבה,
    את אישה כלכך אותנטית,
    את אשה כל כך חיבוק ענק,
    פשוט המשיכי להיות ליאתוש.
    חג אוהב ופורח …

  2. מרגישה נבוכה לשאול, אבל לא הבנתי אם יש קשר בין הבן הדתי לקרע במשפחה? כי זה לא ממש כואב לאכול כשר. עברתי את זה ושרדתי בגדול. אפילו מבשלתת כשר וטעים טעים. אבל משפחה מורחבת זה דבר מסובך ובכל זאת מאמינה שכל סבך וכל קשר ניתן לפרום בעדינות ובסבלנות.

    • נעה יקרה, אין קשר בכלל..חיים עם זה קרוב ל-8 שנים בקבלה ובאהבה.ומשפחות זה אכן דבר מורכב.חייבת להודות שבמקרה הזה ,בצדק לדעתי, אין מקום לפתרון

  3. ליאת, נתחיל בזה שאת אישה כל כך מיוחדת ואמיתית, מאחלת לך חגים מלאים עם ילדים נכדים סביב השולחן, כך בעלי ואני חוגגים את החגים , כן וגם מהסיבה שבני משפחתי מלאים באגו מטופש ,

  4. ליאתי יקרה
    מקווה שבסופו של דבר עובר עליך ועל משפחתך היקרה חג טוב משפחתי ושמח. לפעמים יש את המרחק הגדול הזה בין מה שהיינו רוצים שיהיה למה שיכול להיות בפועל. בחגים זה ממש מתעצם. ואין מה לעשות לא הכל תלוי בנו… מקווה שבעוד כמה שנים משפחתך הקטנה תתחיל להתרחב ואז כסבתא וכאשת משפחה מדהימה יהיה לך את התיקון הזה. תוכלי לשבת איתם באהבה וגאווה ולא תרצי לברוח לשום מקום. ועד אז תמשיכי להשקיע בילדייך המקסימים והמגוונים ואני בטוחה שעוד קצת ועוד קצת והפירות הצבעוניים יתחילו לפרוח ולמלא את החלל בעוד גוונים רבים. כואבת איתך. אוהבת אביבה.

  5. ליאתוש שלי,ראיתי שאת עצובה. לא רציתי לשאול בכדי לא לשים לך מלח על הפצעים. מה אומר לך. .אני מרגישה כמוך ויותר.החגים בעשור האחרון הפכו לסיוט אמיתי. אני משטדלתבכל כוחי לא להראות זאת לפני הילדים המקסימים אבל הקושי גדול. לצערע, לאף אחת מאיתנו אין שליטה על המצב וכמןבן שאף אחת מאיתנו אינו אשם. מה שקרה, ילווה אותנו תמיד.העצב, הכעס והתסכול והכאב הקורע את הלב. הייתי כל כך רוצה להקל עליך לו ידעתי איך. תודה לאל שיש לך משפחה ניפלאה…תהני ממנה ותנסי להשלים את החסר בדרך יצירתית כפי שאת יודעת לעשות. אוהבת אותך יותר מאשר את יכולה לדמיין ורק חבל ש…

  6. קודם כל לפני שאני שוכחת הבו שלך מדהים (כאחת שמגיעה מרקע דתי ומכירה הרבה חוזרים בתשובה…) לא מובן מאליו שהוא לא בוחר צד אלא מהלך בין הטיפות כמו שאת קוראת לזה ומנסה לרצות את כולם ועוד בשמחה. ממש אצילות כי לא פשוט לעשות את זה ודבר שני: מזדהה עם כאב שקשור לחג הזה (כל אחת והכאבים שלה שקשורים אליו) גם לי הוא בא עם דמעות בעיניים, תנסי בכל זאת להנות ממה שיש ויש הרבה… וגם בתקופה הזו תעבור. נשיקות חמותי היקרה

  7. ליאת אני לא מכירה אותך באופן אישי אבל את פשוט מרגשת איך שאת כותבת וזה כואב…אבל ככל שחבריך כותבים,הילדים שלנו מרחיבים את המשפחה ואז החיים מאושרים ושמחים וגם אצלכם זה יגיע…עוקבת אחרייך תמיד בפייסבוק וגם בבלוג ותמיד נהנית לראות את טעמך הטוב והמיוחד וגם בבלוג הזה…את אישה מיוחדת… חג שמח!

  8. נראה שזה מורכב אצל כל כך הרבה אנשים….
    אצלי החגים מחולקים כך ששנה הם לחוצים ולא נעימים ושנה הם סבירים.
    מקווה שאנחנו נהיה חכמות יותר כשהילדים שלנו יגדלו ויקימו משפחה משלהם ונדע לתת את תחושת השייכות…

  9. עצוב…ויחד עם זאת מרגש.
    אני מרגישה שבזמן הזה אנשים כבר פחות מוכנים לשחק את המשחק של ערבי חג ״מאושרים״ וכמוך בולעים ושותקים עד שיעבור… ופשוט משתפים את שעל ליבם.
    ..גם אני מרגישה כמוך בחגים ובחג הזה בו נאלצתי לארח הרבה (כי ההורים כבר מבוגרים וחלקם כבר אינם) הסתכלתי על עצמי מהצד איך אני סותמת את האף עולה על טייס אוטומטי מבשלת מארחת ומחכה שייגמר. אתמול נפלתי למשכב אחרי כמה ימים אינטנסיביים וחשבתי לעצמי שאולי זה כי הגוף שלי מדבר כי לא בא לו לשחק יותר את המשחק המיותר הזה. מודה שמקנאה באלה שכן נהנים מהכינוסים הללו ומאמינה שלכל משפחה יש את התיק שלה. שנה הבאה החלטתי לנסוע לאוסטרליה בפסח. את באה??? ❤️❤️❤️

    • הלואי ויכולתי..חייבת להיות עם הילדים בחג..לא משנה היכן 🙂 תודה על השיתוף.זה מקל לדעת שאני לא לבד בסיפור.הרבה בריאות וחג שמח!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *