חורף

חורף

רעמים וגשם זלעפות גרמו לה לפקוח עין אחת דביקה ומטושטשת ולהציץ בשעון של הממיר. רק 04:30 לפנות בוקר.יש לה עוד שעתיים וחצי לישון עד שהשעון המעורר יקרקר את קרקורו הצורם ויעיד על כך שעוד יום חדש ורועם בפתח.
בינתיים היא חייבת להשאר ערה ולהקשיב לגשם הגועש במרזבים ושוטף את האויר, האדמה והמרצפות המצוירות שדבק בהן אבק הקיץ,.אין דבר שהיא אוהבת יותר ממזג אויר שכזה.היא חייבת לקום, להצמיד את לחיה הסופגנית והחמימה משנת לילה אל הזגוגית הקרירה ואחר כך לפתוח בשקט בשקט את החלון –שמא תעיר את הישנים ויהרס לה הרגע-ולהסניף את הריח המשכר של האדמה הרטובה.אין כמו הריח הזה שנוסך בה תקווה, חיוניות ותקווה לימים טובים יותר.
אחרי השבוע האחרון חסרות לה המון שעות שינה אבל חבל לה לבזבז את השעות הקסומות האלה ברביצה נינוחה מתחת לפוף, את השעות הנדירות האלה בהן היא עם עצמה ומחשבותיה שלה לפני שכל ניחוחות הבוקר ורעשיו קמים לחיים ומשבשים לה כל סיכוי לחשיבה חיובית ורגועה.
בא לה עכשיו סיגריה. היא יורדת בצעדים מדודים למטבח ומגששת ביד קרה אחר הקופסא שמעל המזווה הגבוה.זה מקום המחבוא של הסיגריות שלה. זה סוד שבינה לבין עצמה.אסור לילדים לדעת או לראות אותה חוטאת בעישון כי איזה פרצוף יהיה לה אחרי החפירות שלה בדבר סכנות העישון ..
היא לא מוצאת את החפיסה במקומה .היא גוררת כסא מפינת האוכל ,עולה עליו בגניחה קלה.העצמות שלה כבדות ואחרי לילה של שינה עמוקה הן אינן גמישות ובקושי רב נענות לפקודתה.היא מוצאת את החפיסה דחוקה רחוק יותר משחשבה ובחיוך של ניצחון היא יורדת מהכיסא, פותחת את הדלת למרפסת ותוך כדי התעטפות בשמיכת הטלויזיה הפליזית שקנתה לאחרונה במבצע ב"גולף" היא מדליקה לה סיגריה ראשונה של בוקר.
צינת הבוקר משכרת, מצמררת וכל כך נעימה לה. יש לה דחף עצום לחפון בידה אדמה רטובה.אבל היא מחליטה להתאפק.לא יאה ולא נאה לאישה בגילה. כשהייתה קטנה,נהגה לאכול חול בלי שאף אחד יראה..משהו בריח החמרה האדומה עשה לה דיגדוגים בגרון ורצון עז לטעום מהחיות הזו של הטבע. לימים, נגמלה מההרגל רק כי נראה לה מופרע למדי, אבל בכל גשם יחזור הדגדוג המוכר הזה לגרון ויזכיר לה את ילדותה ועוד סודות ששמרה רק לעצמה.
תמיד לעגו לה על שהייתה כמו ספר פתוח ושאפשר לראות עליה הכל, אם היא מרוצה או מאוכזבת,שמחה או עצובה.לכל מי שרק הסכים להקשיב היא מספרת הכל ולא שמה מסננת לשטפון המילים שיוצא לה מהפה. מילה רודפת מילה, משפט רודף משפט..מהר..יש לה כל כך הרבה מה לומר..אמרו לה שהיא צריכה להזהר, שיש דברים שמן הראוי שתשמור לעצמה אבל היו לה מספיק סודות שעלו על גדותיהם עם השנים והצורך להתרוקן מכל הטפל היה בנפשה.
עכשיו זה הרגע שלה עם עצמה.שאיפה אחת של סיגריה,נשיפה של העשן בטבעות טבעות ושאיפה אחת של אויר נקי , צח וטהור שישתוף לה את כל הג'יפה מבפנים. היא חייבת לנצור את הרגע הזה של השקט.של הרוגע. של הצלילות המוחית
עוד מעט קט, ממש עוד כמה דקות, תשכיח המולת הבוקר את טוהר הרגע ההוא במרפסת וקולה ומחשבותיה שלה ישמעו בראשה כקול ענות חלושה.
יום חדש הגיע.

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *