ככה אני

חלומות של יום אתמול

חלומות בהקיץ היו דבר שבשיגרה אצלה.
די היה בריח של עוגת שוקולד מהבילה , כריך עם גבינה צהובה או שקית שוקו כדי שתתנתק מהסביבה ותעוף על גלי הדימיון.
היא זוכרת טוב טוב איך פעם בשיעור גיאוגרפיה משעמם במיוחד שדן בהבדלים בין הרים, עמקים וגאיות, פנתה אליה המורה מיכל בשאלה סתמית ביותר כשהיא בדיוק דיקקה בעיני רוחה את תכולת הצידנית שתכין לילדים בדרך לקאנטרי בעוד עשר שנים.
היא לא ממש קלטה את הפרטים עד שקולה הרועם של המורה החזיר אותה למציאות.שנים היא תזכור ותשחזר בעיני רוחה כיצד המורה האהובה עליה ביותר הביכה אותה מול כל הכיתה כשהיא מחקה את מבטה החולמני ואת הלשון המתחככת בשן הטוחנת העליונה משמאל, חיכוך לא רצוני שתמיד נלווה לחלימה .
כשתזכר, תמצא את עצמה מוודאת ככה בחטף שהשן עדיין שם במקומה.
שנים נהגה לדמיין על חיים אחרים, על המולה, משפחה גדולה , על צחוק ילדים בעיקר כשהייתה לבד בבית. אולי היה זה השקט הרועם, אולי תחושת הבדידות, תלוי מי הפסיכולוג שתשאל שנים אחר כך.
הכי טיבעי בעולם היה לה לעשות בייביסיטר לילדי השכונה, להתאמן כדי להיות מוכנה ברגע הנכון, כשהילדים שלה יגיעו, והיא הייתה הכי גאה בעצמה בעולם כשהפקידו בידיה את האוצרות הרכים האלה.
תמיד רצתה המון ילדים.כמה שיותר. אפילו הכינה שמות עבורם.הכי אהבה את השם “סטיב” בגלל סטיב מגארט החתיך מ”הוואי חמש אפס” והייתה משננת אותו במבטא אמריקאי ישראלי. לילדה שתיוולד לה תקרא מעיין, כמו התינוקת המקסימה והרגועה מהקומה השנייה בבית ממול שרק אתמול שמרה עליה לראשונה.
בחזיונותיה ניסתה לדמיין איך הם יראו ושקדה על המילים הנכונות שתאמר להם לכשתגדל וסוף סוף יהיה לה משהו שהוא לגמרי שלה. ילדים משלה. וואו.אף פעם לא היה לה משהו שהוא ממש ממש שלה והציפיה הזו ליום שזה יקרה מילאה אותה באושר עצום, באנרגיות טובות.
היא ידעה בתוך תוכה שבכל שבת הם יסעו לקאנטרי והיא תמלא את הצידנית הכחולה בכריכים מנוילנים ככה יפה יפה עם חומוס ,נקניק ותפוצ’יפס. רק אחרי זה היא תרשה להם ארטיק.ממש לא לפני.ותמיד תדאג שיהיו לה בתיק מגבונים, ובזוקה וחפיסה של שוקולד פרה של עלית, כן ,זה הפשוט שהוא הכי טעים, כי זה מה שהם הכי יאהבו.הם הרי הילדים שלה, בשר מבשרה.
וכבר בדימיונה ניכסה לעצמה 2 קוביות שוקולד, קיפלה אותן בפה בדיוק מופתי אחת על השניה ומצצה אותן לאט לאט עד שהפכו לאחד.