ללה לנד

ללה לנד

" נשמה, מה ענינים? לונג טיים נו סי" הוא צועק לי מרחוק ואני מרימה את היד לנופף לו לשלום ומדביקה את מסיכת החיוך על הפרצוף כדי שלא יעלב. מה הוא אשם שאין לי היום מצב רוח.

האמת היא שלא בא לי לדבר עם אף אחד.היום אני עצובה .כזו אני. רכבת של  UPS AND DOWNS  שחייבת לשדר BUSINESS AS USUAL  כי ככה גידלו אותי בבית .. להסתיר, לחייך, להיות נחמדה, להסביר פנים.עאלק נחמדה.

אני לא רוצה להתחבא מאחורי פנים שאינם שלי. רוצה להיות אני.נקודה.לא מעניין אותי מה אחרים יחשבו.אני כבר מספיק גדולה כדי שזה לא יזיז לי. ובין כה וכה יחשבו מה שיחשבו.אין לי ולא תהיה לי לעולם שליטה על זה. מה שאני כן יודעת זה שכשאין לי מצב רוח הכי נכון בשבילי זה לרדת לשוק.זה מפעיל אצלי את כל החושים ומקפיץ את הסרטונין יותר טוב מכל כדור אחר. אח, הריחות…ריחות משכרים של תבלינים וירקות שלעולם לא אבשל וצבעוניות של בגדים שלעולם לא אלבש. האושר בהתגלמותו.מתוך תמהיל הקולות והצעקות "רק היום רק היום,שמונה שקלים לתות אדום" אני בוחרת להתמקד במוזיקה הים -תיכונית המסתלסלת מבין הדוכנים בטונים גבוהים למדי, אותה המוזיקה שאני אוהבת לשמוע בפול ווליום כשאני נוהגת בלילה על כביש 6 ב- 120 קמ"ש .ברקע שיר של שרית חדד שאני עדיין לא מכירה..וואלה…הייתי מנותקת מכאן יותר מדי זמן.

אני הולכת במסלול הקבוע שלי על הכביש שנשטף כמה דקות קודם .. קודם סוקרת את הטור השמאלי עד לקצהו של השוק ואז חזרה בטור המקביל.עם הפרעות הקשב שלי חייבת להקפיד על סדר אחרת אני מתבלבלת ומאבדת ריכוז.חייבת להתרכז, העיקר לברוח קצת מהימים האחרונים ששאבו לי את כל האויר.

דוכן הממתקים לוכד את מבטי.כמה צבע ושפע ושמחה יש כאן בדוכן הקטן הזה, והנה המסטיקים העגולים והצבעוניים האלה שממלאים לך את כל הפה במין צוף מתוק שכזה שאין לו תחליף ואתה חייב להפעיל את כל שרירי הלסת עד שהוא הופך לעיסה דביקה וענקית.המסטיקים האלה מחזירים אותי לימים רחוקים של טלויזיה בשחור לבן, ימים  בהם הייתי מתנדבת ללכת למכולת הקטנה והצפופה של דוד הגזלן לקנות חצי לחם שחור ולו רק כדי לפלח לעצמי בדרך החוצה רגע מתוק בדמות מסטיק עגול.

אני ממלאה לי שקית קטנה ושקופה באדומים, כחולים וירוקים.רק לא צהובים. לא אוהבת את אלה שעושים יותר חמוץ ממתוק.מספיק חמוץ לי בלב עכשיו.אני מזרזת את המוכר כי כבר ממש דחוף לי לדחוף אדום אחד לפה. הטעם מדהיר אותי במנהרת הזמן אחורה.ממממ..כייף גדול שישר מדביק לי חיוך של פוסטמה על הפרצוף.

כמה הדברים הקטנים והפשוטים האלה יכולים לעשות לנו טוב.

אני יודעת שתיכף יגמר הטעם ואז יבוא לי הדחף הזה להדביק את המסטיק לחיך ולדבר כאילו יש לי פלטה בשיניים.זה תמיד נראה לי קול כזה. פלטה.עכשיו לא ממש הבנתי על מה החגיגה.רק גורר תחושת קבס איומה שמשבשת את ה HIGH.

לרגע קטן אני עפה על עצמי.ילדה בדמות אישה ללא דאגות ואחריות.תחושת שיחרור שכזו.האנשים שבאים לקראתי בשוק מחייכים אליי ואני קולטת שאני הולכת דוך עם עיניים מחייכות וחיוך דבילי אבל לגמרי מדבק, מעורפלת מהמתיקות של הרגע,ולא באמת שומעת דבר כאילו אני מתחת למים..

וואי וואי, רק שלא יראה אותי מישהו שאני מכירה.ישר יחשבו שהתחרפנתי לגמרי. מנהרת הזמן מנחיתה אותי לכאן ועכשיו ובהשתקפות שלי במראה מדוכן העגילים ניבטת אליי אישה מתבגרת שעדיין שבויה בחינוך ההוא שכבר מזמן אינו חלק מחייה.

אני שולפת מהפה את שארית המתוק ובו זמנית גם את הפנים ה"רציניות" שלי.

הידיים שלי דביקות. בבת אחת הגוף שלי מרגיש מרוקן,כבד ועייף . פתאום רק בא לי לעוף מכאן חזרה הבייתה ואני, מרוב תשישות,  לא יודעת אפילו איך אגיע עד לרכב.

שלום ללה לנד.

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *