מאומצת

מאומצת
שנים קיוותה וחלמה על הרגע הזה שבו יקראו לה ברישמיות לסלון ויגידו לה שהיא לא שלהם.שהיא "יבוא" מוצלח וכמה חיכו לה שנים וכמה הם שמחים שהיא שלהם.היא התאמנה הרבה על הפרצוף המופתע שתעשה להם.זה הזמן בשבילה להפגין את כישורי המשחק שלה.היא ממש לא מופתעת.היא שמחה והיא רק חייבת לוודא שהם לא יכולים לשמוע את צהלות השמחה הפנימיים הקוראים לחיים חדשים, לבית אחר.כבר די הרבה זמן שהיא מרגישה לא שייכת למשפחה הזו. זוג הורים, אמא תוניסאית ואבא מעורב שכזה,תימני עיראקי, שני אחים בוגרים שלא ממש סופרים אותה ואחות שצעירה ממנה בשנה.אותה היא דווקא מאוד אוהבת והייתה שמחה לקחת אותה איתה לבית אחר.זה זמן רב שהיא מתאמצת למצוא איזה שהם קווי דימיון, טעם דומה בינה לבינם..נאדה. כל דבר שהיא רוצה ואוהבת מתקבל בפרצוף עקום. "מאיפה הבאת את זה?" או משפט שכיח יותר "איך השתכנזת לנו פתאום ?" .ותמיד, אבל תמיד,זה מלווה בתנועת היד הזו באויר שכל כך העליבה אותה.
שנים שעסקה בבלשות. בחיפוש אחר הוכחות לצדקתה.שוב ושוב דיפדפה באלבומי המשפחה וחיפשה עדויות להיותה "לא שלהם".העובדה שלא מצאה הרבה תמונות שלה עצמה כתינוקת רק חידדו את התחושה. את השונות.
בבית הספר הייתה מתחברת עם בנות למשפחות מדליקות שכאלה שהציעו לה מדי פעם להצטרף אליהם לבריכה או לפיקניק משפחתי.היא חיכתה לסופי השבוע האלה בהן תוכל לשחק ב"נדמה לי" כאילו היא חלק מהמשפחה.
בנקודה מסוימת בחייה הבינה שדבר לא ישתנה.שגם אם…זו המציאות שלה.לגמרי הבינה. אבל בלילה, כמעט כל לילה,כשהייתה מתכרבלת בשמיכת הפוך הכבדה (כן, גם בחודשי הקיץ החמים אהבה להרגיש עטופה ומוגנת) נתנה לעצמה את החופש לחלום חלומות אחרים.

 

מאומצת

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *