מגדלור

מגדלור

היא נשענה על שפת הכיור העמוס מכלים מערב הסושי שארגנו לילדים, ובעיניים עצומות לרווחה ניסתה להסדיר את הנשימה בנשימות עמוקות כמו שראתה פעם באיזה די.וי.די
"גררררר..זה לא באמת קורה לנו" שמעה את הקולות במעמקי ראשה והציצה בחשאי לעבר פינת האוכל לראות אם עוד מישהו שומע את הקולות האלה שבראשה. היא לא הייתה מסוגלת להגדיר את התחושה הזו שעשתה לה גוש ענק בגרון.מין ערבוב כזה של הפתעה, אכזבה, החמצה.
רק עכשיו נודע לה טלפונית מה שקרה.שברי מילים חנוקות בוכיות נואשות מהעבר השני של הקו השאירו אותה חסרת מילים. עוד לא לגמרי הבינה את כל הפרטים אך המסר הכללי הועבר.לגמרי הועבר , והיא הרגישה איך עם כל פעימת הדופק ברקות ההבנה מתחדדת והבור שנפער בנפשה הפצועה ממילא הולך ומעמיק.
הבעל שלה תמיד נהג לומר שהחיים הם גלגל ענק אחד גדול.פעם אתה למעלה ופעם למטה, והיא הבינה עכשיו שלעולם לא תחזור להיות מה שהייתה והלמעלה שלה יפרפר איפשהוא באמצע לכל החיים.
את האיש הזה, שקבר לנצח את מה שהייתה, היא מכירה כבר יותר מארבעים שנה.או יותר נכון –האמינה שהכירה. ועכשיו, ההכרה הזו שכל מה שחשבה שהכירה היה סוג של סרט טוב שבנתה לעצמה בראש. היא הייתה מתה לקום עכשיו מהחלום הנורא הזה אבל זה כאן ועכשיו וזה לא עומד להעלם עד שהיא עצמה כבר לא תהיה כאן. שנים שהיה לה למגדלור. כמו נפש תאומה.היא לא יכלה לדמיין את חייה בלעדיו, בלי החיבוק העוטף הזה שאין לו תחליף בשום מקום בעולם.
וההכרה שהיא כבר לא תהיה לעולם אותה אישה, אמא, בת, אחות, כלה, הכילה בתוכה את הסיוט הגדול שלה . הידיעה המייסרת שהכאב בהכרה יחלחל למטה, לדור הבא, לגוזלים המופלאים שלה ושאין לה כל דרך למנוע את זה. הם, שלא פשעו בדבר ישאו כנראה לעולם את תוצאות השבר של אמא שלהם.
בוקר.צהריים. ערב. שלוש שנים אחרי והימים עדיין לא נגמרים לה .השקט עושה לה חררה ומציף אותה מיד ב"למה".אז היא מעסיקה את עצמה עד כדי בחילה. פותחת מגרות וממלאה אותן תוכן לימים קשים. המון טפל ,מעט עיקר. לא לחשוב יותר מדי .לא לשקוע. כל מה שהיא רוצה זה לחזור ולנשום בצורה שלווה ובלתי רצונית. היא רוצה הלאה.
והוא, שהשנים עמעמו את כחול עיניו, את ההוויה שלו ואת ההבנה, נדמה כי אינו מודע לסערת הרגשות.שלה, שמח לקראתה בכל מפגש,פורש לקראתה את ידיו הקמלות ומייחל לאותו חיבוק שלה כמו בפעם האחרונה לפני שהכל קרה.אותו חיבוק שהיא מחפשת אצל אחרים,יהיו אשר יהיו, בתקווה אך גם בידיעה שלא יהיה חיבוק כמו שלו.שנגמר. היא מחפשת בעיניו הסברים .מנסה ליצור קשר עין אך הוא שרוי בעולם דימיוני משלו.מנותק משהו . היא מגהצת באגודל רכה את ידו חרושת הקמטים המונחת בכף ידה, כאילו תוכל לישר כך את ההדורים בינה לבינו, בינה לבינה ועם כל תחושת ההחמצה על מה שהוא כבר לא יהיה עבורה בעולם הזה -יש בה חמלה לזקן הזה,לאיש שהיה לה למגדלור .

 

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *