ככה אני

קטנתי

שוב אזעקה.לעזאזל, שוב לא הצלחתי לסיים את החלום.
דווקא הפעם היה לי חלום סבבה. אופטימי שכזה ואני כל כך הייתי סקרנית לדעת מה יקרה בסופו והאזעקה הזו קטעה לי הכל. איזה בעסה.שוב לקפוץ ולרוץ מהר..רגע, אני מנסה לקלוט איפה אני ומה השעה עכשיו ומי בבית.נזכרת שביקשתי מהקטנה שלי שעה כדי לנוח ולסדר את הראש אחרי הלילה הלבן שחווינו שתינו אז רק אני והקטנה שלי כאן. היא אינה שומעת דבר אחרת הייתה רצה לכאן בבהלה. היא מין הסתם סגורה לה עכשיו בעולם משלה עם “השמיניה 2” חזק בתוך האוזניות האדומות ואינה מודעת למלחמה שמתחוללת בחוץ.
אני חייבת לרוץ.הפעם הזהירות ,בלי ליפול במדרגות.בשבוע שעבר זה נגמר קצת אחרת ועד עכשיו מתנוסס על הגב הדואב שלי קעקוע אבסטרקטי סגול שחור .מהר. הקטנה הזו ממש שקועה בעצמה מכדי לפנות עצמה לבד למקלט.
אני קוראת לה חזק שלא תבהל חלילה ובו זמנית שולפת ממנה במהירות את האוזניות האדומות שגדולות עליה בשתי מידות.אלה ההורסות שקניתי לבעלי ליום הולדתו ה-50 אחרי שטען שרוצה קצת שקט ממני..שקט לא יהיה לו כאן.לא ממני ולא מהבלאגן הזה שמקיף אותנו מכל הכיוונים.
אני תופסת אותה ככה באלכסון ורצה איתה למטה למקלט.היא לא ממש מבינה על מה המהומה אבל מבט אחד שלה לוכד את המועקה בעיניי ומבהיר לה שעכשיו לא שואלים שאלות ולא מתווכחים לשם שינוי.יהיה לכל זה זמן בפעם אחרת.בעולם נורמלי יותר. הנחישות שלי משתקת אותה.כרגיל, אנחנו מגיעות אחרונות למקלט.כולם כבר שם ישובים בדריכות על כסאות הכתר פלסטיק הלבנים שקנינו מטעם וועד הבית בשנה שעברה.
איך שאני שונאת לשבת בחברותא עם השכנים במצב כזה.מעדיפה לגמרי להשתבלל ולא לדבר עם אף אחד.לא לשמוע קולות ולא לראות מראות.כל אחד עם החוכמות שלו והתובנות שלו איך צריך להגיב ומה יהיה והתינוקת בת החודש של השכנה מקומה חמישית בוכה ובוכה ואני רק רוצה שקט.שקט.סתמו כבר, אני מסננת לעצמי, סתמו, לפני שהפיוז -הקצר שלי ממילא- משתחרר ואז אני ממש לא אהיה אחראית למעשיי.
אין כאן הרבה קליטה בניידים אבל זה לא מפריע לאף אחד לנסות שוב ושוב ליצור קשר עם העולם החיצון.הקטנה שלי שקטה יותר מהרגיל .אני אמא חסרת מעוף ותושיה. לא מצליחה להשחיל אפילו חיוך אחד תקווה, מבט אחד של עידוד.אני רק מחבקת אותה חזק ומאמצת אליי בתקווה שלא תרגיש את הלמות הלב שלי שמדפק על החזה ב 150 קמש.
הריח של המקלט מכה בי בחריפותו.תמיד אהבתי את הריח הטחבי המשכר הזה. כשהייתי ילדה זה היה סוג של מגרש המשחקים שלי. בין כל ארגזי האיחסון של השכנים.כל שנה היינו יורדים יאיר ונעמי מקומה שנייה ואני לקשט את המקלט כי שינעים את זמנינו בימי חורף גשומים או בזמן חירום
פעם אפילו הטבענו את כפות הרגליים בצבעי גואש ונשענו איתן על הקיר. שנים נשארו הדפסי רגלינו המטופפות על הקירות, וגם אחרי שכבר עברתי לבית אחר התגנבתי למקלט מדי פעם להסניף את ריח הטחב ולראות האם נותרו שם שרידי ילדותי ותמימותי.
הודעת רגיעה מהטלויזיה מנחיתה אותי חזרה לכאן ועכשיו ואני מרגישה שאני מוחצת את הקטנה שלי קצת יותר מדי מבלי משים.כאילו זה מה שיגן עליה מפני האסון שקרב.
אני שואבת אל פי היבש את לחיה הרכה והשזופה ולמרות שהשארתי עליה סימן של “איקי” היא לא רוטנת . מקבלת עכשיו הכל בהכנעה. נשמה קטנה שלי.
אנחנו עולות הבייתה דוממות , מחזיקות ידיים בכוח ששום דבר לא יפריד ביננו.אני לא מצליחה להתעלות על עצמי ולעשות את זה כייפי יותר.
קטנה שלי, קיוויתי כל כך להביא אותך לעולם טוב יותר .את יודעת כבר ,כי סיפרתי לך את זה מלאן פעמים, שמהרגע שידעתי על עצם קיומך שרתי לך את “שיר לשירה” והבטחתי לך ש”עולם חדש וטוב אני אתן לך”. את כל כך אוהבת את הסיפור הזה.מכירה את מילות השיר כולו בעל פה ומתגאה בו בפני כל חבר חדש.
אני מצטערת שזה לא ממש הסתדר לי.באמת שקיויתי.
בשבילך.בשביל שתינו. אוהבת אותך עד הירח ובחזרה כפול מיליון.