אין לי מושג איך בסופו של יום מצאתי את דרכי הביתה. לאורך כל הדרך מהעבודה העליתי באוב שוב ושוב את השיחה האחרונה שלי עם יקי.
יקי הוא הבוס שלי שמרגיש כאילו הוא לפחות סגנו של היושב במרומים. מטריפה אותי הידיעה שהוא באמת חושב שהוא יכול לגעת לי בצוואר בכל פעם שהוא עובר לידי . תמיד דקה אח” כ הוא מבקש בדחיפות ובתובענות איזה מסמך מסריח שבוודאות נמצא אצלו על השולחן ולא אצלי. העיקר שתהיה בינינו סוג של אינטראקציה.
מניאק בן זונה.אם לא הייתי צריכה את העבודה הזו בשביל אשכרה להאכיל את שני הילדים שלי הייתי מגישה נגדו תלונה על הטרדה.קירח משקפפור מגעיל. מי תסתכל עליך בכלל .חלאת המין האנושי.אני חולפת על פני רמזור אחד ורמזור שני ולרגע נבעתת…האם עברתי באור אדום או שמא היה זה כבר ירוק? אני לא ממש מבחינה בדרך.כל מה שאני רואה לנגד עיני זה את יקי ואת העיניים המכווצות שלו המתבוננות בי בריכוז כשאני אומרת לו שלא יעז לגעת בי יותר.הוא מלמל משהו כמו אנחנו נדבר כבר מחר.ואני משתנקת.לא רוצה שיגיע מחר.רוצה שזה יגמר כאן ועכשיו.
40 דקות חולפות כהרף עין ואני מוצאת את עצמי בדרך לא דרך בחניה מול הבניין שלי .רחוב המעיין 34. המנוע עדיין עובד. מנסה להתפקס.להרגע ורק לקחת כמה נשימות עמוקות . הראש שלי מבקש דקה שקט על ההגה.לחשוב. לעכל. הילדים מחכים לי .עומרי צריך שאחזור איתו על החומר למבחן בגיאוגרפיה ונעמה צריכה עזרה באירגון התיק לטיול שכבה מחר. אני ממש באיחור….הנה אני אשים את ההפי פייס שלי ואכנס הבייתה. אתקתק חביתות וסלט, אפעיל מכונה ואעזור להם לגמור את היום. הכניסה למקלחת חמה ולוהטת שתשטוף ממני את היום המחורבן הזה נראית בגדר פנטזיה רחוקה כרגע.
אני נכנסת הבייתה רק כדי לגלות ששוב דלת הכניסה אינה נעולה כפי שביקשתי עשרות פעמים. כל כך פוחדת שמישהו זר יכנס ….
הבית פוגרום. הילקוטים זרוקים על רצפת הכניסה ושני ה”קטנים” שלי שעוד רגע ממש יעברו אותי בגובה עסוקים במרדף זה אחר זו תוך צרחות אושר וצחוק מתגלגל. אני באמת צריכה שקט אני שומעת את עצמי אומרת בלחש….קצת שקט. אבל הם ? הם לא רואים אותי ממטר.
הם רצים במעגלים ועוד רגע קט יתרסקו כאן על איזה פיס מושלם שקניתי באיזה חופשה בחו”ל. אחפה חופש ואיפה אני.
“שלום” אני אומרת בקול . אף אחד לא עוצר.
“ש- לום” אני חוזרת בקול חזק יותר. דבר לא עוצר את המרדף.
אני אויר. אני תוהה מתי הם הפסיקו לראות אותי. בכלל, מתי בעצם מישהו “ראה” אותי לאחרונה מלבד יקי כושלאמאשלו. ממש ראה.
אני מרגישה את הלב שלי בועט מבפנים.צורח.מתוסכל אש.
קצת שקט.בבקשה.קצת שקט.הם מתעלמים והנה עוד רגע הם מגיעים ממש קרוב אליי.
מישהי שאני ממש לא מכירה תופסת את עומרי בשתי ידיים חזקות.חזקות מדי.
מה כבר ביקשתי??? היא צורחת. קול סופרן צווחני שאיני מזהה. הוא צוחק לה בפרצוף ואז , כמו בסרט סלואו מושיין היא רואה את היד של ההיא נוחתת לו על הפרצוף בקול סטירה מצלצלת.
משאירה שלוש טביעות אצבע אדומות על הלחי המתוקה שלו.
עומרי המום.הוא מחזיק את לחיו השמאלית ולא מבין.הוא פוער זוג עיניים כחולות ים שמצטעפות ברגע אחד לשלולית של עלבון והלם..ואני? אני לא מבינה.
לא מבינה מי זו האישה הזו שהגיעה מהדלת הפתוחה ששכחתם לנעול.מי זו שנכנסה ביני לבין הגוזל הקטן שלי ופגעה בו בעליבות שכזו. זו בטח לא אני!.
אני קורסת תחתיי ,מערסלת את עומרי בזרועותיי וממלמלת “אני…סליחה..זו לא אני…זה בגללו..רק רציתי קצת שקט…”.
ברגע אחד אני מבקשת את נפשי למות, למחוק כל תא במוחי שנושא שביב זיכרון מהיום האומלל הזה.
לעשות alt delete על הפעולה האחרונה. מה ביקשתי? קצת שקט.וכן, שתראו אותי. באמת באמת תראו אותי.
