רוחות מלחמה

רוחות מלחמה

ככה אני. פוחדת מהלא נודע. גיבורה גדולה על אחרים אבל דאגנית נורא כשמדובר בגוזלים הפרטיים שלי.

אולי זו רק אני..אבל מזה כמה ימים שאני מרגישה ברוחות מלחמה באוויר.

מאז ששלחנו את סמיר קונטאר לעולם הבא בחלקים הלב שלי קיבל סחרחורת..ניסיון העבר מוכיח כי תגובה מהצד השני היא עניין של שעות ומי יודע לאן זה יתפתח.

אני עומדת על המשמר..עירנית יותר..כל ידיעה חדשותית שכזו גורמת לגוש שנותר מאז בבטן להתחיל במסעו אל עבר הגרון. שרק לא תהיה מלחמה.לא החרפה במצב הגרוע כבר כיום.

ביולי 2014, הבכור שלי היה בטיול אקסטרים הגדול הראשון של “אחרי צבא” והצדיק מסר את הנייד שלו למפקדיו כהכנה לכניסה קרקעית לאזור המקולל ההוא.

נשארנו בבית בהרכב חסר. חסר כמו אוויר לנשימה. התהלכתי בבית בחוסר שקט מטורף..נכנסת מדי פעם לחדרי הגדולים ומחפשת נחמה בקיפול חולצה בארון, בניגוב האבק מהספרים.

חרדה עם כל צלצול טלפון ובאותה נשימה כל כך מחכה לשמוע שהכל טוב.

היום, יום שישי של סוף דצמבר 2015 יש כאן סוג של דז’ה . הבכור שלי כבר עמוק בטיול השני של “אחרי צבא”. חוגג את כריסטמס באזור המוני בטירוף מצידו השני של הכדור

כשמעל מרחפת עננת דעא”ש.

הצדיק, שהיה אמור לחזור היום ,אחרי שבועיים בבסיס, לסופ”ש + רגילה, שוב הפקיד את הנייד אצל מפקדיו. כוננות.

אני מרגישה איך לאט לאט אני נדרכת מחדש. הלב שלי כמו טיל לפני שיגור, עומד להתפוצץ. נשבעת שאני לא בנויה לעוד סיבוב במערכה.

שמישהו יעשה משהו. שהסאגה הזו תגמר..

ביולי 2014 התחלתי לכתוב סדרת מכתבים לצדיק שהיה באיזור המקולל ההוא.

ידעתי שהוא לא יוכל לקרוא אותם בשעתו אבל הכתיבה הקלה עליי כאילו הקאתי מתוכי מועקות וחרדות.הרגשתי קרובה אליו מעצם הכתיבה.

משתפת כאן את המכתב הראשון.

 

טוליק שלי,

ילד יפה שלי. אני יושבת כאן וכותבת לך כי לא מוצאת כל דרך אחרת להגיע אליך בימים אלה.
כמה שאני דואגת לך ,יפה שלי. רוצה רק לשמוע את הקול שלך.
בפעם האחרונה שדיברנו, ביום חמישי בבוקר, הרחבת כמה שיותר את השיחה. היית במצב רוח מרומם ורצית לדעת מה שלום אלונה ,הכפרה שלך, אם שמענו מעירד, אם אנחנו בסדר.
היינו בסדר עד יום חמישי בערב. עד הכניסה למקום המקולל הזה.
מאז, אבא שלך ואני מנסים איכשהו להעביר את הימים. דבוקים לטלויזיה.
אבא שלך , כרגיל, חזק ממני. מתפקד.אתה מכיר אותו כבר.מנסה שלא להראות לי שקשה לו.אבל אני רואה את הדאגה בעיניים שלו ,בנשימות הלא שקטות בלילה. אפילו לבשל כבר לא בא לו.
אתה חסר לנו כל כך. שלושה שבועות כבר שלא התראינו.אם רק הייתי יודעת שזה מה שיקרה הייתי ממלאת לך את כל הכיסים במיליוני פתקים קטנים שיחזקו את הנשמה הטהורה שלך.הייתי כותבת לך כמה אנחנו גאים בך ואוהבים אותך על הבחירות שלך, על הדרך, על האמונה, על האהבה למשפחה,על הנתינה האינסופית שלך, על הרגש.
אני תליתי את דגל ישראל על השער ושמתי על המסך המחשב תמונה שלך עם אבא מטקס קבלת הכומתה. החיוך שלך שם כל כך מאושר שזה כמעט ומדבק בימים אלה.
אני אוהבת אותך ילד מגודל שלי.יותר מאשר אותי.יותר מהחיים עצמם וכולי תפילה שמשהו מזה מגיע אליך ושומר עליך כמו כיפת ברזל
אהוב שלי, לא מזמן ביקשת שאקנה לך תפידנית וביום חמישי, כשדיברנו, אמרתי לך שאני בדרכי לדואר לאסוף את החבילה שהגיעה.כמה שמחת, ואני, שלא ממש מתחברת לצד הזה של האמונה כל כך שמחתי שהצלחתי במשהו לרגש אותך ולגרום לך אושר.
עכשיו המתנה מחכה לך כאן.מיותמת. ואני כל כך רוצה כבר שתגיע ותעשה בה שימוש.רק שתגיע.עם החיוך הענק. עם הזיפים.עם המדים המטונפים.
מבטיחה לחבק ולנשק אותך המון גם ככה.
רק שתגיע כבר.
אלונה למדה לנגן את “התקווה” בגיטרה וזה מצמרר אותי כל פעם שהיא “משוויצה” עם זה. היא מבקשת ממני להפסיק לבכות ומנגבת לי את הדמעות.מבטיחה לי הרים וגבעות רק שאפסיק לבכות.אבל הדמעות שלי יורדות מעצמן..
כולם אומרים לי לחשוב חיובי.אבל, איפוא, אתה כבר מכיר אותי… אני אומרת לאבא שיש לי תחושות נוראיות .שאני רוצה למחוק לי את המוח.לא רוצה לשמוע אף אחד.לא לחשוב.בכל שיחה אתה דואג לומר לי “חיים שלי, אל תדאגי, אני בסדר” .אבל איך לא אדאג לך.כל פצוע או הרוג שמדווח הוא מהנח”ל ואני מרגישה את האימה מתקרבת..מערבלת לי את הקישקע
שרק לא ידפקו לנו בדלת.
אהוב שלי, חיים, ילד רגיש שלי.אני לא יכולה לדמיין מה עובר על הנשמה הטהורה שלך שם.
אתה רעב? מפחד? בבקשה תשמור על עצמך.אתה כל כלך חסר כאן בבית. שולחים לך כוחות וטונות של אהבה ומייחלים לשובך בשלום.
מצדיעה לך,
אמא

את המכתב הבא -מוזמנים לקרוא כאן

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

14 מחשבות על “רוחות מלחמה

  1. הרגת אותי עכשיו ונזכרת בקיץ הארור ההוא שחיכיתי לקרוא שהכל בסדר עם הצדיק שלך מבלי להכיר אותך בכלל. אהובה שלי, שולחת לך חיבוק ענק ומאחלת לך לחיבוק מהצדיק במהרה.

  2. כרגיל מרגשת בכתיבתך.
    בתורה נכתב, בצער תלדי בנים, רק שלא גילו לנו זה ,שנגדל אותם
    בצער,דאגות וחרדות.
    קל להגיד, קשה ליישם, חשיבה חיובית.
    נקווה שהמצב לא יסלים כי, באמת אין כוח לעוד סיבוב והגיע הזמן שנפסיק לחיות על חרבינו.
    בינתיים שולחת חיבוק ענק.

  3. ריגשת אותי וזרקת אותי שנה לאיור אותם תחושות אותו נח”ל וילד אחד מתוק שלי. תסמכי עליו הכל יהיה טוב. קבלי כוחות מהאמהות בצוות וממני חיבוק גדול

  4. יו ליאת, אני ממש מקווה שתחושת הבטן שלך מוטעית ושלא תהיה מלחמה בקרוב. ואני שולחת לך חיבוקים חזקים ואוויר לנשימה. אצלי זה כאילו עוד רחוק והדאגות הן יותר פשוטות, אבל זה יגיע כל כך מהר שאני מתחברת בכל נימי האם שבי. אני מקווה שממש בקרוב תחבקי חזק את הצדיק ושכולם יחזרו הביתה בשלום, אמן

  5. תמיד חוויה לקרוא את הבלוג,
    מילים כל כך נוגעות… אני קוראת ועיניי דומעות.
    איזו אהבה !!! אמהות אמיתית . לקרוא ולהעריץ!
    תענוג צרוף לקרוא ולהזדהות עם כל מילה.
    מאחלת לך שיחזור בשלום ובקרוב הביתה.

      • יקרה הפחד הכי גדול שלי להסתכל על הגורון דבש שלי בן השנה ולדעת שעוד מספר שנים שבטח יעבור מהר הוא ילחם וישכב בבוץ ובקור כמו שאר בני גילו, כואבת את כאבך מבינה את התסכול והאימה ומאחלת שיגמר הסיוט הזה ושהילד הפרטי שלך כבר יחזור להיות רק שלך ❤️

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *