שוב חוזר הניגון

שוב חוזר הניגון
ואני חשבתי שהפעם זה יהיה שונה לגמרי, ככה היא אומרת לי ובעיניים הכחולות כחולות שלה משתקפים בעירבוביה העלבון ,ההחמצה, הכאב וים של דמעות המאיים להטביע גם אותי במערבולת הרגשות הזו.
איך זה קורה לי עוד הפעם.איך? היא מטיחה בי כאילו לי הפתרונים.
הפנים שלה רטובות לגמרי ולמרות שאני מושיטה לי מארז טישו מעוצב שכזה- כי אני אוהבת שגם הדברים הכי בנאליים שסביבי מעוצבים קצת אחרת–היא לא מנגבת את הפנים או את האף הדולף ורק מושכת את הכאב הזה פנימה לקישקע שוב ושוב. אני כבר לא מצליחה להתרכז במה שהיא אומרת ורק קול משיכות האף נשמע כמו איזה מקצב משונה בעיני .
דווקא הפעם הרגשתי שזה שונה, אחר ,שזה מה שאני רוצה.
כמה היא שברירית .והיא יפה גם כשהיא בוכה.
היבבות שלה מקפצות להן בבית החזה וקורעות לי את הלב לגזרים אבל הפה שלי שבדרך כלל מניב מרגליות ונאומי פיוס ונחמה מסרב הפעם לשתף פעולה. הקול הפנימי שלי צורח ידעתי, ידעתי ואני מקווה שהיא לא שומעת וסוגרת חזק חזק את השפתיים כדי שלא ישתחררו לי המחשבות ככה מבלי משים.
הסוף הזה היה ברור ושקוף לכולם . המבטים שהוא תקע בה, המילים הבוטות שסינן תחת שפתיו הצרות והמרושעות.היה ברור שמבחינתו זה סתם סטוץ חולף.אבל היא, שריחפה על ענן מרגע שבו הוא עשה את הצעד הראשון, סירבה לראות.שמיכת הפוך העננית שבה שקעה ריפדה אותה כמו צמר גפן מפני המילים, המבטים, ההתעמרות בה. עכשיו אין כבר מה לומר ..זה לא הזמן ומה זה בכלל יואיל.הכאב שלה גדול כל כך שעדיף לא לומר כלום.כלום. במין הבזק של רגע אני מזכרת בארנב המתוק הזה מהסרט "במבי", נו,זה, טמפר, שציטט את אבא שלו: אם אין לך משהו טוב לומר מוטב שלא תאמר בכלל.אז שתקתי.זה עלה לי בבריאות אבל שתקתי. ובלב בכיתי בשבילה.וגם בשבילי.
שנים שאנחנו חברות. כבר כשהגיעה כילדה חדשה לבית הספר שלי, ורק בכיתה ד, היה לי ברור שזו אהבה ממבט ראשון.ושלא תהיינה אי הבנות.אני סטרייטית לגמרי, אבל משהו בה הבהיר לי שזו הנפש התאומה שלי ושגורלינו נחתם להיות שלוב זה בזה שנים אחר כך.
היא לא הייתה יפה במיוחד אבל היה בה משהו ממגנט.כובש.מסקרן.מהפנט
תמיד היינו ביחד.ותמיד תמיד היה לנו על מה לדבר.וגם כשהיינו בנפרד כתבנו אחת לשנייה מכתבים כאילו הופרדנו לתקופה..שלא יחסר חלק מהיום בפאזל הזה שהרכבו יחד.היא הייתה החברותית יותר וזו שגילתה את הצד הגברי מהר ממני אבל תמיד היו לה בחירות משונות שכאלה, כאילו בחרה מראש כאלה שנדונו לכישלון.ואני רק הייתי שם כדי לשמוע על ההתלהבות, ההתאהבות, הרגעים הקטנים והצהובים שלה ושלו ולספוג מאוחר יותר את הדמעות.
אני ? שנים נחשבתי לצל שלה.שמעתי את הציחקוקים וההתלחשויות אבל ממש לא היה לי איכפת..למרות שגם אני רציתי קצת מהזוהר שדבק בה , השארתי לה את כל הבמה כי מעולם לא העזתי לדרוש לעצמי קבלה.מעולם לא חשבתי שמגיע לי שיאהבו אותי.מעולם.
30 שנה אחרי.
אני כבר בעלת בית.משפחה.ילדים.עדיין תוהה איך הגעתי עד הלום.איך זכיתי . איך מישהו מצא בי משהו שווה מספיק כדי להקים איתי עולם חדש, משהו שאני לא גיליתי עד היום.
והיא, שמודעת היטב גם היום לכל שלל מעלותיה, שהייתה מבחינתי אלוהים בדמות אישה , עדיין מלקקת את פצעי העלבון פעם אחר פעם במין רוטינה מרגיזה שכזו, עדיין מחפשת את האחד.
נסתרות דרכי האל ודרכינו שלנו בעולם הזה.

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *