שיעורים לחיים שלמדתי מהרביעיה הפרטית שלי

זו ילדותי השניה

אימהות. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא

רציתי להיות משמעותית ממש עבור מישהו, להיות מודל לחוכמה, עצה טובה, אהבה, נתינה והכלה כמו שדימיינתי שצריכה להיות.

מגיל עשר בערך, הייתי ילדת מפתח ובשעות הרבות שהייתי משחקת לבדי בחדר שלי עם הבובות הפרטיות שלי,

תמיד, אבל תמיד,דימיינתי עצמי כאמא במשפחה בת ארבע נפשות.

הייתי “נשואה” לסטיב מגרוות’ מהסידרה הוואי חמש אפס והיינו מבלים יחד עם שתי בנותינו בקאנטרי השכונתי.

בדימיוני המושחת הייתה תמיד צידנית מלאה כל טוב ואני הייתי דואגת שאף אחד לא ישאר רעב.

כבת למשפחה בת ארבע נפשות -אבא, אמא ושתי בנות בהפרש גילאים גדול- פינטזתי על משפחה גדולה, המולה, חברותא של ממש.

השנים עברו..והכרתי את בעלי שיחיה .הוא היה בן 26, שחקן ומאמן טניס משובח ורווק מחוזר .

אני הייתי “רק” בת 22 ובתחושה אישית שאני בדיליי נוראי…שיכולתי כבר להיות אמא לילד אחד לפחות..

הבעל לעתיד ,בחוכמתו הרבה , קלט אותי כבר מהשבוע הראשון..(הייתי מה זה שקופה) .

הוא טען  שאני לחוצת חתונה והקמת משפחה ושאבין שהוא ממש לא בכיוון, ושכדאי מאוד שאפנים כבר עכשיו שלפני גיל 30 שלו

הוא ממש לא מתכוון לעמוד מתחת לחופה.הברירה בידי. להמתין לו או לשחרר.

נו, שוין…אז אמר. שנה אח”כ , ט”ו באב  1989, כבר היינו נשואים,והגבר שלי? הוא רק בן 27 🙂

טו מייק א לונג סטורי שורט נולדו לנו ארבעה ילדים תוך 13 שנה.וכן, הוא התכוון רק לשלושה ילדים במקסימום.

אימהות.אימהות .אימהות.איזה תיק.איזה אושר.איזה יעוד, ישתבח שמו לעד.

מקצוע לא פשוט שאין עליו ממש קורס מקדים או הכנה.

אז עשינו את המקסימום שיכולנו ובנוסף לקחנו קורס ארוך בבית ספר להורים של אדלר. עשינו את המיטב שיכולנו (משפט שהרביתי לשמוע מהוריי).

ונדמה כי אף פעם זה לא הספיק.כאמא, ליוותה אותי תחושה קבועה שאני לא מספיק טובה/משקיעה/מחבקת/מגבה.

תחושה קבועה של תיסכול ושל חוסר מיצוי האימהות שלי. צעד קדימה שניים אחורה.

והשנים עברו.עברו מהר מדי. ואיפה אני וההורות שלי?

בינתיים, הבן הבכור שלי חיפש את עצמו במחוזות רחוקים בהודו ודרום אמריקה.

הבן השני שלי שהתחיל בגישושים אחר אבא גדול יותר (זה שבשמיים) כבר בגיל 13-14 התחזק באמונתו.

הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הילדים,אבודה ומבולבלת. איך יתכן שכל אחד מהם מצא לו דרך לברוח מהתא המשפחתי שלנו.

איך קרה לנו שהילד החילוני שלנו, שגדל על זכרונות השואה של סבא ושתי סבתות מאמין בקיומו של בורא עולם?

שוד ושבר מבחינתי. תקופה ארוכה של אבל ויגון אמיתי. אשכרה יגון. תסכול שצורב בתוך הקישקע ממש.

זוכרת כמו אתמול, איך השני אירגן בעצמו מסיבת גיוס בבית הכנסת בשכונה לעצמו ולכל אותם חבר’ה בני גילו שקצרה ידם מלממן אירוע שכזה.

הוא אירגן על חשבונו כיבוד מגוון וכשר, דאג לנגן גיטרה ששר מזמורים חסידיים ועשה שמח לכל מיני ומיני בחורים בגילו שכלל לא הכיר.

ואני יושבת בעזרת הנשים עם קטנתי אלונה ולא מפסיקה לבכות איך הלך לי הילד..איזה ביזבוז!

ואז , באחד הימים,כשאני כאובה ובוכה על “מר גורלינו” תפס אותי הבכור לשיחה נוקבת.

“אמא,מה הסיפור שלך ? “הוא שאל אותי.”אני ממש לא מבין אותך..שנים את מפמפמת לנו עד כמה חשוב לך שנגלה חשיבה עצמאית

ושנעשה הכל כדי להיות מאושרים בדרכינו .תסתכלי עליו.

זה הילד שלך. פרי בטנך.את לא רואה עד כמה הוא מואר ומאושר?”

נשבעת ששמעתי את ה”טינג” של האסימון נופל.

זה היה מבחינתי רגע מכונן ממש.פתאום הוא שם לי מראה מול הפנים והבנתי שאכן עם כל הקושי הפרטי שלי לקבל את השונות,

הבן הדתי שלי אכן עשה בחירה מושכלת, שלמה מבחינתו ושהוא מאושר.

והבכור? הוא (ולא אני) היה שם וראה דברים שאני לא ראיתי.איזה שיעור זה היה עבורי!

וכמה שמחתי שעם כל התוכחה שבדבריו הוא הראה לי את הדברים כפשוטם עם כל כך הרבה אהבה וכבוד לאחיו הצעיר.

לא יכולה לומר שהיה לי קל עם זה .זה היה תהליך לא קצר ושאב ממני המון תעצומות נפש

אבל מאותו רגע החלטתי לעשות כל שביכולתי כדי להכיל אותו, להקל עליו ולכבד את בחירתו.

הקצינו לי חלק במטבח שבו ישנם כלים שהם רק שלו-בהפרדה מלאה בין בשרי לחלבי

וכבר שנים שביום שישי בבוקר בעלי שיחיה דואג להכין ארוחת שבת  מדוגמת עוד לפני כניסת השבת,

האור במקררים כבה (יש כאן תמיד מסקינטייפ בשפע), פלטת השבת עומדת בהיכון,הפמוטים נשלפים , הכיסוי לחלה…

ובערב מתנהל כאן קידוש כהילכתו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, יושבים סביב השולחן ואין סיכוי שמישהו משתמט.

זו השעה הכי מוצלחת, מצחיקה, ומגבשת בכל השבוע. עונג שבת של ממש.

זאת ועוד,אני לומדת ממנו למצוא את הטוב בכל מצב, גם אם קשה.

ממש עובדת על זה וכותבת את זה כדי שזה יחלחל ויהיה חלק בלתי נפרד מהמחשבות היומיומיות שלי,

לומדת ש”לשון הרע זה לא בשבילי” ומשקיעה מאמצים גם בזה.לומדת להבחין בזה בסביבה שלי ולומדת איפוק והתעלמות.

לומדת השנה , ולמרות הוותק שלי באימהות ,ב”אמא מאמנת” של אפרת לקט

על דרכים חדשות להקשיב , לקבל, לחבק ולהבין את המופלאים שלי.

גם השלישי שלומד במגמת תיאטרון בסיפוק רב מלמד אותי לא פעם שיעור

ומזכיר לי עד כמה חשוב לחלום ולחתור אל המטרה, לא לוותר לעצמך גם כשקשה.

הוא מתמודד עם המון התחייבויות בלוח זמנים צפוף ומג’נגל בהצלחה רבה מבלי לקטר.

אני צופה מהצד, כל כך גאה בו על הדרך, על הבגרות , על האחריות שמפגין.כמה נחת.

וקטנתי? קפסולה אנרגטית וקופצנית שעדיין משלמת מחיר חברתי לא קל על מלחמתה שצדק יראה ויעשה.

סוג של וונדרוומן מבחינתי עם נחישות מטורפת וחיוך קבוע ושמח שהוא הכי יפה בעולם.

הילדים שלי בגרו כל כך , השתנו, הפכו לבוגרים עצמאיים .ואני מתבוננת מהצד ומרגישה גאווה גדולה.אמא אווזה.

קרוב ל-26 שנות הורות באמתחתי ואני מוצאת שהם משמשים מודל עבורי לא פחות מהמודל שאני עבורם .

אני לומדת מהם שיעור על קבלה ,הכלה, שיחה פתוחה וכבוד הדדי.

וגם מבינה פתאום שאולי בכל זאת, למרות הכל, הייתי די בסדר בהורות שלי. לא מושלמת אבל בסדר.

ובסוד אשתף רק שאני ממש ממש  רוצה כבר להיות סבתא…

 

ככה אני.לטוב ,לרע.

לומדת ומשתפרת בכל יום עוד קצת, על הרצף 

אם אהבתם? תגובה ושיתוף כאן למטה יהיו יופי של מתנה עבורי 🙂

שבוע טוב

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

4 מחשבות על “שיעורים לחיים שלמדתי מהרביעיה הפרטית שלי

  1. הרגת אותי ברכות.
    הכנות שלך כובשת.
    היכולת לקבל, לשנות עמדה, להכיל, ללמוד, לצחוק, לבכות, לכבד היא חלק ענק ממי שאת.
    פוסט מרגש❤️ וכתוב נפלא כהרגלך.
    מאחלת שהנחת תמיד תהיה בת בית אצלכם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *