19.07.2014 המכתב הראשון

טוליק שלי,

ילד יפה שלי. אני יושבת כאן וכותבת לך כי לא מוצאת כל דרך אחרת להגיע אליך בימים אלה.
כמה שאני דואגת לך ,יפה שלי. רוצה רק לשמוע את הקול שלך.
בפעם האחרונה שדיברנו, ביום חמישי בבוקר, הרחבת כמה שיותר את השיחה. היית במצב רוח מרומם ורצית לדעת מה שלום אלונה ,הכפרה שלך, אם שמענו מעירד, אם אנחנו בסדר.
היינו בסדר עד יום חמישי בערב. עד הכניסה למקום המקולל הזה.
מאז, אבא שלך ואני מנסים איכשהו להעביר את הימים. דבוקים לטלויזיה.
אבא שלך , כרגיל, חזק ממני. מתפקד.אתה מכיר אותו כבר.מנסה שלא להראות לי שקשה לו.אבל אני רואה את הדאגה בעיניים שלו ,בנשימות הלא שקטות בלילה. אפילו לבשל כבר לא בא לו.
אתה חסר לנו כל כך. שלושה שבועות כבר שלא התראינו.אם רק הייתי יודעת שזה מה שיקרה הייתי ממלאת לך את כל הכיסים במיליוני פתקים קטנים שיחזקו את הנשמה הטהורה שלך.הייתי כותבת לך כמה אנחנו גאים בך ואוהבים אותך על הבחירות שלך, על הדרך, על האמונה, על האהבה למשפחה,על הנתינה האינסופית שלך, על הרגש.
אני תליתי את דגל ישראל על השער ושמתי על המסך המחשב תמונה שלך עם אבא מטקס קבלת הכומתה. החיוך שלך שם כל כך מאושר שזה כמעט ומדבק בימים אלה.
אני אוהבת אותך ילד מגודל שלי.יותר מאשר אותי.יותר מהחיים עצמם וכולי תפילה שמשהו מזה מגיע אליך ושומר עליך כמו כיפת ברזל
אהוב שלי, לא מזמן ביקשת שאקנה לך תפידנית וביום חמישי, כשדיברנו, אמרתי לך שאני בדרכי לדואר לאסוף את החבילה שהגיעה.כמה שמחת, ואני, שלא ממש מתחברת לצד הזה של האמונה כל כך שמחתי שהצלחתי במשהו לרגש אותך ולגרום לך אושר.
עכשיו המתנה מחכה לך כאן.מיותמת. ואני כל כך רוצה כבר שתגיע ותעשה בה שימוש.רק שתגיע.עם החיוך הענק. עם הזיפים.עם המדים המטונפים.
מבטיחה לחבק ולנשק אותך המון גם ככה.
רק שתגיע כבר.
אלונה למדה לנגן את "התקווה" בגיטרה וזה מצמרר אותי כל פעם שהיא "משוויצה" עם זה. היא מבקשת ממני להפסיק לבכות ומנגבת לי את הדמעות.מבטיחה לי הרים וגבעות רק שאפסיק לבכות.אבל הדמעות שלי יורדות מעצמן..
כולם אומרים לי לחשוב חיובי.אבל, איפוא, אתה כבר מכיר אותי… אני אומרת לאבא שיש לי תחושות נוראיות .שאני רוצה למחוק לי את המוח.לא רוצה לשמוע אף אחד.לא לחשוב.בכל שיחה אתה דואג לומר לי "חיים שלי, אל תדאגי, אני בסדר" .אבל איך לא אדאג לך.כל פצוע או הרוג שמדווח הוא מהנח"ל ואני מרגישה את האימה מתקרבת..מערבלת לי את הקישקע
שרק לא ידפקו לנו בדלת.
אהוב שלי, חיים, ילד רגיש שלי.אני לא יכולה לדמיין מה עובר על הנשמה הטהורה שלך שם.
אתה רעב? מפחד? בבקשה תשמור על עצמך.אתה כל כלך חסר כאן בבית. שולחים לך כוחות וטונות של אהבה ומייחלים לשובך בשלום.
מצדיעה לך,
אמא

 

לקריאת המכתב הבא

 

הצטרפו לרשימת התפוצה:

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *