
הדרך הקלה ביותר לברוח היא להיכנס מתחת לפוך להעביר עוד כמה שעות בשינה או נים לא נים שכזה. לנסות להיזכר בריח שלהם. בקול שלהם. בחיבוק.
בינתיים מתרפקת על ה- teenager הגברי שבסביבה שמפחד להדוף אותי ממנו…גם הוא מתגעגע.
מפה לשם, חשבתי לעצמי איך מתוך הרצון הזה לברוח לחלל אחר בו הזמן טס אני יכולה לצאת עם משהו טוב (שזה כבר שינוי מבחינתי)
אז יכולה לומר ששהייה מרובה יחסית בחדר השינה העלתה בי את הרצון לשתף אתכם באלמנט שאני מאוד אוהבת בחדר השינה.
אני מדברת על אותו ספסל , הדום, תיבה, מסגרת, שיכולים להיות בקצה המיטה ולשמש כמקום להניח ספרים/כיסוי מיטה או להיות שם רק
מעצם היותם יפים ככה כשלעצמם.
יודעים על מה אני מדברת?
הנה קצת השראה
עוד >>