ככה אני. ספונטנית. אימפולסיבית
רוצה כאן ועכשיו. וכן, מודה, לא פשוט להמצא בסביבה כשאני ממש ,אבל ממש, רוצה משהו שנראה, רק לכאורה,לא זמין או אפשרי.
אז מאיפה להתחיל? ביום ראשון האחרון של נובמבר נתקלתי בפייסבוק בתמונה שפירסמה קולגה שנפשה בלונדון .בירור זריז העלה שהעיר כבר בעיצומן של ההכנות לכריסטמס .ירידים, שווקים, חגיגה אחת גדולה.
כחובבת שווקים מושבעת היה לי ברור שאני חייבת להגיע לחגיגה .חודשי עבודה אינטנסיביים ומכירה בייתית מתישה באותו סופ”ש היו רק התירוץ. לשמע המילה “שווקים” נאטם בן הזוג שלי. הוא כבר מכיר את המבט הזה בעיניים כשאני נדלקת על משהו (ענק, יקר, שלא ניתן לארוז במזוודה) והוא מסרב להיות שותף. לא רוצה להיות חלק מההחלטה אם לקנות את הגדול או הקטן, את הוורוד או הצהוב ובכלל השאלה “איך זה?” מטריפה עליו את דעתו.
“עיזבי אותי באמ’שלך” ,הוא סינן לעברי , “קחי חברה.”..
אז לקחתי
