ככה אני

אני מוצאת את עצמי לא פעם בוהה בתקרה ומחפשת רעיון, השראה, הנעה לפעולה

ולא, התקרה שלי לא מצוירת , אין עליה רשימת הגיגים והיא משעממת למדי בלבנוניותה,

אם כי זה לא לבן רגיל..בכל זאת אני מעצבת 🙂

ולמה אני כותבת את כל זה?

כי בשיטוטיי בפינטרסט נתקלתי בתקרות פשוטות אבל הורסות!!

הן צבועות בצבע שאינו “הלבן המובהק”, צבע  ששופך אור אחר על כל החלל ונותן לו תוכן,

משמעות, סוג של הבעה ואופי

כמה פשוט

כולה צבע 🙂

פטיש .דודה.שריטה כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם , מגרות הלב, יש לי פטיש לא קטן למגרות . כחלק מהטרנד העולמי של שמירה על איכות הסביבה ומיחזור רווח כאן בארץ וגם בניכר, ובעיקר בשנתיים האחרונות, הטרנד של הפיכת מגרות קונבנציונליות (דהיינו, כאלה שיושבות בתוך שידה/ארון) ליחידה אומנותית העומדת בפני עצמה ומציגה קונספט חדש. כך הפכו מגרות סתמיות שנזרקו

עוד >>

מגרות
מאז שאני זוכרת את עצמי מגרות מיגנטו אותי

אולי זה יצר הסקרנות יחד עם יצר המציצנות שלי שתהו בכל פעם מחדש מה יש שם בפנים? איזה אוצר גלום מסתתר שם במכלול הגדול הזה?

מגרות תמיד תמיד התקשרו לי עם ריח של נפתלין שהיה כה נוכח בעוצמתו במגרות של הסבתות שלי.ריח שאהוב עליי עד היום וזורק אותי שנים (המון שנים רחמנא ליצלן) לאחור

אוהבת אותן בעיקר ישנות, מהוהות, חבוטות, לא ישרות במידה, עשויות עץ או ברזל ישן.. כאלה שסימני הזמן ניכרים בהם ממש כמו בנו.

אני אוהבת לפתוח מגרות ולמצוא בתוכן חפצים שמזמן שכחתי על קיומם.עגיל אבוד, חרוז משרשרת ישנה, פתק ישן שמעורר חיוך, מילות אהבה, קוביות משחק , מסטיק עגול ומה לא…

הבית הפרטי שלי גדול אך לדאבוני, עמוס דיו מכדי להכיל עוד כמה מגרות שנפשי חשקה בהן.

אז החלטתי להעמיס אותן במיטבן כאן..ויש אפילו כמה מודרניות שהצליחו להשתרבב לי ללב