ככה אני

למי מאיתנו לא היה אוסף בילדותו?

בתור ילדה הייתי אוספת מחקים, מפיות וניירות מכתבים. אלה היו אוספים שכיחים למדי שאיפרו לעשות “החלפות”  (במילעיל) ובנוסף ,זו הייתה דרך נהדרת להיות “אחת מהחבר’ה”.

מאוחר יותר התקנאתי בשכנה שלי אספה קופסאות גפרורים מטריפות מכל העולם בזכות משפחה עניפה בניכר שתרמה את חלקה , ובחבר אחר שאסף מחזיקי מפתחות מיוחדים עם שרשרת חוליות כסופה ,זוכרים כאלה?

אבא שלי אסף בולים אבל לא ברמה שחיפש באדיקות אחרי בולים מסוימים להשלמת סדרה כזו או אחרת.

ועדיין, זוכרת אותו מפשיל שרוולים כשגילה בתיבת הדואר מכתב עם בול מיוחד.

הוא הכניס אותו לקערת מים וחיכה שהבול יצוף. אחר כך ליקט אותו בזהירות בעזרת פינצטה ושם או

בית.מילה פשוטה, שלוש אותיות המגלמות בתוכן מכלול עצום של רגשותאם תשאלו אנשים מהי המשמעות של בית עבורם תקבלו מגוון תשובות .לחלקן תהיה מן הסתם קונוטציה שלילית בעיקר אם קירות הביתספגו אלימות מילולית או פיזית כזו או אחרתאך רובן ישתקפו תחושות חיוביות כמו :ביטחון, שלווה, חום, חממה, מקום מפלט.בית זה ריח של תבשילים, זה תמונות משפחה על הקירות,

שלום,אני ליאת ואני כבר בת 49 וקצת
כן, אני כבר בגיל שבו אני מדברת לעצמי
לפעמים בתוך הראש.לפעמים אפילו בקול רם. משתדלת לעשות את זה כשאף אחד לא בבית
אולי ככה הייתי צריכה לפתוח את הבלוג שלי.
להציג את עצמי. את מי שאתם חושבים שאתם מכירים..את מי שאני חושבת שאני.
מאז שאני בפייסבוק אנשים מרגישים שהם ממש, אבל ממש, מכירים אותי. לרוב לטובה.
לפעמים זורקים לי הערות זדוניות שאני תוהה מה לי ולהם ולמה הם חושבים עליי דברים כאלה.
פעם, לא מזמן , הייתי נעלבת נורא.
מודה ,שמאז שאני בת 46 וקצת (למה דווקא בגיל הזה אין לי מושג) פחות חשוב לי מה חושבים עליי. אני מרגישה בטוחה במקום שלי עם עצמי לפחות.
פחות שיפוטית וביקורתית (בכל זאת מזל בתולה לנצח), יותר משחררת וזורמת עם מה שיש.
עדיין כואבת בתחומים שבהם יודעת שלא אצליח להשיג את מה שאני רוצה, כי לא הכל תלוי בי.
תחושת החמצה שהולכת איתי יום יום שעה שעה.
אז החלטתי להעלות כאן  כמה דברים שאולי תרצו לגלות עליי.
לא מעניין אתכם? עיברו הלאה. כבר לא נעלבת 🙂