ככה אני

איצ’יקידאנה

אם היו אומרים לי שלקראת גיל 50 אטוס להודו הייתי מגחכת..

הודו מעולם לא קסמה לי .

תנו לי עיר אירופאית, מזרחית או מערבית, חנויות, אקשן, עיצוב, בלגן ואני שם.הודו? ממממ…..לא

כשסיימתי את שירותי הצבאי כקצינת קישור נותרו לי בדיוק חודשיים לתחילת הלימודים .

כילדה מרצה  (פליזרית) במשפחה אשכנזית טיפוסית של שנות ה-80 זה היה המסלול, COMME IL FAUT .

טיול מוצ’ילרוס של אחרי צבא לא היה בסיסטם ובטח ובטח לא בתקציב.

השנים עברו.התחתנתי, ילדתי פעם ראשונה..ושנייה..ושלישית ורביעית.

שוב לא היה רלוונטי לנטוש לתקופה ובכלל- הודו כבר הייתה מקושרת לטיול הגדול של אחרי צבא שלעולם כבר לא אעשה.

להזרק פה ושם, קצת ג’וינטים, רסטות, צמידים ומרשרשים.סוטול מוחלט.

אני, קונטרול פריקית שכמוני, מה לי ולסוטול? אין מצב שתמצאו אותי בתנוחת בטן -גב .

צריכה להיות בתנועה, בעשייה, בללכת קדימה.

בכלל, כל כך הרבה שמועות על ריחות, עליבות, עוני דחקו את המדינה הזו עמוק עמוק  לתחתית רשימת המטרות שיש לסמן עליהן V.

אבל פתאום..ללא אזהרה מוקדמת זה הגיע.

כמו גירוד כזה מטריד קטן  שאומר- מותק, אם לא עכשיו אימתיי?

ואני, שנושקת ל-50 (אני? 50? לא, זה לא קורה לי!!!) כבר מספיק גדולה להתמודד עם כל מה שיבוא. אללה בבאלה..

אז זה בא והלך ושוב חזר ונאבד בדרך בין מטלות היומיום וענייני דיומא זוטרים אחרים.

ובוקר אחד, כשהבכור שלי כבר חגג בהודו וסביבתה קרוב לחמישה חודשים והרגשתי שאני כבר שוכחת את הריח שלו ,את הקול שלו, המגע שלו והמבט, החלטתי שזה הזמן.אבל בדיוק.

גם הזדמנות לראות את הבכור וגם לחוות את הפלא הלא מובן הזה שכולם מדברים עליו.

לא הייתה שום דרך לשנות את דעתי

הודעתי לבכור המשתאה שאני באה . הוא גיחך.רצה להתערב שעם כל הריחות של הודו אני אעלה על מטוס חזרה תוך 48 שעות.

“איזה ריח זה?” שאלתי אותו בשיחת ווטסאפ מקרטעת..”נסה לתאר לי שאבין.”

 “ריח של הודו.של מסאלה”.הייתה התשובה שלו.מעורפלת משהו.

הסקרנות גמרה אותי. לא הייתה דרך חזרה.

הבעל, שטעם את הודו בעבר, לא התכוון לרגע אחד להצטרף אבל כשהחלטתי שאני נוסעת ולא משנה מה, הוא עשה חושבים פעם שנייה.

לא רק שהחליט שהוא בפנים אלא שהסתער בכל רמ”ח איבריו על התכנון המושלם.

אני , מלבד הדרישה להיות בפושקר יומיים מינימום,לא רציתי להיות שותפה אקטיבית לבחירת המסלול או האתרים.

רציתי להגיע נקייה משיפוטיות.ככה. טבולה ראסה.

הבטן התהפכה לי..לא זוכרת את עצמי נרגשת כל כך מנסיעה לניכר.

כל דקה בדרך אל הלא נודע עברה כמו נצח .

הכנתי את עצמי לרגע הירידה מהמטוס..לגל הריח “האחר” הזה .

בהמלצת חברות התארגנתי מראש על בנדנה מבושמת שאקשור על הפנים למקרה ולא אעמוד בריח  ו..כלום!

שאפתי אוויר מלוא ריאותיי ו-נאדה כך שעד לרגעים אלה נשבעת לכם שלא ברור לי על מה כולם מדברים.

זה היה רגע מכונן מבחינתי.רגע שבו הבנתי שהודו לנצח תתפס אחרת בעיני כל מבקר ואני חייבת לקבל כל מה שיבוא באהבה ובהתכווננות גדולה.

יצאנו מהשדה היישר אל המכונית שחיכתה לנו..היכרנו את המדריך. התרווחנו, ענדנו את שרשרות הפרחים שקיבלנו כסיפתח ואני ?

התרגשתי כמו יולדת ברגע שמניחים בזרועותיה תינוק טרי..מ א ו ה ב ת!!

מוצפת במראות, מנסה לבלוע כל צליל, צבע ,מבטים, דמויות, תרבות.

מקנאה בפשטות, בהשלמה,באושר הטהור על עצם החיים.

הודו הילכה עליי פלאים, קיבלה אותי בחיבוק גדול .

אחרי 5 ימים כאן בארץ הקודש אני עדיין מתקשה לעשות לי סדר בראש ולמצוא את המילים המדויקות שיתארו את התחושות.

עד שתמצאנה המילים אני מעדיפה לעשות ויפאסנה  ולתת לכמה תמונות (מתוך 2200) לדבר בשמי 🙂

צמידים (=בנגלס) מכל הצבעים,עשויים זכוכית מעודנת..

דוכן בשוק מקומי שכבש אותי.ציבעוניות חזקה שמערבבת לי את הקישקע

בשעת ערב , בדרכינו חזרה למלון,נתקלנו בהילולה.הסקרנות הורידה אותי מהרכב

והוזמנו אחר כבוד להשתתף בטקס החלפת טבעות בין בני זוג מאורסים.

אין לתאר את ססגוניות הבגדים, המוסיקה המשמחת והרצון של בעלי השמחה

לשתף אותנו בשמחתם.חוויה לחיים 🙂

הודו מציעה שפע מטורף של תבלינים.רובם לא תואמים את החיך האשכנזי שלי.

למרות שדרשתי בכל ארוחה תבשיל ZERO SPICY נשרף לי הפה לא מעט פעמים..

יש משהו במבט של ההודים , בעיקר של הילדים, שכובש ומהפנט אותי

ממש כמו קא הנחש מ”ספר הג’ונגל”.

מכונה לסחיטת מיץ מקני סוכר.כמה שהיא צבעונית (צהובה!!!!) ומשמחת..

באמצע שומקום יש “תגלחת” מקומית.לא יכולתי להפסיק לנעוץ מבטים

למרות שהשמן לא מוחלף כאן, הצורה והצבע צדו את עיניי

יודעת שיש כאלה כאן בארץ אבל המבחר…הבאתי איתי

עשרים ושבע  יחידות צבעוניות לבחירת הלקוחות שלי 🙂

הנשים בהודו הן מושא להערצה.הן עובדות קשה בזמן

שהגברים יושבים בחבורה ללא מעש והן תמיד מאובזרות בצמידים ועגילים ססגוניים

קימסאר- להיות בתוך שקט רועם הכי נעים שחוויתי אי פעם

שזירת שרשרות פרחים.נקודת יופי בתוך איזור מטונף למדי

מצבת זיכרון לבחור שנהרג בתאונת אופנוע.כל מי שעובר כאן תולה משהו אישי למזל וברכה

ואף מצטייד בצמיד מחוטים מלופפים בצהוב ואדום נגד עין הרע.ברור שרכשנו!!

הוציא לי לשון החצוף!

ילד מקסים שהתלהב כשהראינו לו שגם לבן שלנו יש תספורת דומה..

מנעולים למכירה על כביש רחוב

הנשים בהודו אוהבות לחשוף את הבטן..לא תמיד המראה אסתטי אבל היופי

הוא שאין להן בעיה עם זה..

שמתם לב להתאמת צבעי הסארי לפרחי הבוגונביליה???

באחד המקדשים המקומיים שופכים המאמינים כמות נכבדה של אורז

על המשטח ומסמנים סימן שמזכיר מאוד את סמל הנאצים.

כאן זהו סמל לשפע וחיים טובים.יחי ההבדל הקטן!

שקיעה מעל אגם הפיצ’ולה באודייפור

המכבסה הגדולה במומביי.אטרקציה מטורפת!!!

אוהבת את גיבוב הסרטים והצמידים הזה במקדשים

צוענים..סיטואציה שהייתה קשה לבליעה

סרטים, חרוזים, צבעעעעעעע

אי אפשר להשאר אדישים לצבעוניות המשכרת הזו.פשוט עמדתי מולה ובהיתי

צבעים למריחה בין הגבות למזל וברכה..ליטפתי את השקיות..

הפוסטים הבאים אודות הנסיעה כבר מתבשלים על אש קטנה..

אהבתם?

התחברתם?

אשמח לתגובות ושיתופים 🙂

אם אתם רוצים לקבל את הפוסטים הבאים היישר למייל שלכם-זה הזמן להרשם בדף הראשי מימין.

נשתמע ממש בקרוב,

נמסטה