ניו יורק מי היה מאמין שבפעם הראשונה שאנחת במנהטן אחלה תוך שעות (פיזית ממש) מחוסר היכולת לעכל, להכיל,לפלס את דרכי בין עשרות אנשים. הכל בגדול ,לרוחב ולגובה. ריחות, טעמים, שמיים,צבע, חנויות ואנשים לא האמנתי שאחזור. אבל חזרתי.משהו אמר לי שאני חייבת לתת לזה עוד הזדמנות. אז נתתי. ונכבשתי. כמו נערה מאוהבת אני חוזרת שוב ושוב.פעם
הגילוי אח, כבר 19 יום שאני כבר אחרי הודו ולא..אני לא לגמרי כאן לפחות נפשית.. הודו.כמה צבע.עושר. עוני.פשטות. אני חוזרת לתמונות שצילמתי ומתמוגגת גיליתי על עצמי לא מעט דברים.תודו שזה די מפתיע בגילי להתוודע אל עצמי מחדש.. קודם כל התמכרתי לטיקה! מתה על זה וכמה שרכשתי זה לא מספיק.. הרגשתי סופר נוח בסארי אז רכשתי
ריף מעולם לא היה על הפרק.למרות שורשיי הרומניים כל זרזיף צ’ילי, שום ופלפל חריף גרמו לי לבעירה מטורפת בפה ויצאו מהמערכה. להודו הצטיידתי בקילו לחמית..ליתר ביטחון (וטוב שכך!!).
בהודו, לאן שלא תפנה, תראה אוכל.שווקים של ירקות ופירות , עמדות של סחיטת קני סוכר ואוכל רחוב שנאכל בידיים ומתלקק בקולות מצמוץ אצבעות, מבעבע בתבלינים בצבעי אש יפים יפים
אך כאלה שאינם מותירים צל צילו של ספק לגבי הטעם. אש , כבר אמרתי?
לא נותר לי אלה לוותר על אוכל הרחוב ולקוות כי במסעדות תיירותיות אוכל להנות גם מאוכל מערבי משהו.
ה ת ב ד א ת י.
עוד >>
הבטן התהפכה לי..לא זוכרת את עצמי נרגשת כל כך מנסיעה לניכר.
כל דקה בדרך אל הלא נודע עברה כמו נצח .
הכנתי את עצמי לרגע הירידה מהמטוס..לגל הריח “האחר” הזה .בהמלצת חברות התארגנתי מראש על בנדנה מבושמת שאקשור על הפנים למקרה ולא אעמוד בריח ו..כלום! שאפתי אוויר מלוא ריאותיי ו-נאדה כך שעד לרגעים אלה נשבעת לכם שלא ברור לי על מה כולם מדברים.
זה היה רגע מכונן מבחינתי.רגע שבו הבנתי שהודו לנצח תתפס אחרת בעיני כל מבקר ואני חייבת לקבל כל מה שיבוא באהבה ובהתכווננות גדולה.
יצאנו מהשדה היישר אל המכונית שחיכתה לנו..היכרנו את המדריך. התרווחנו, ענדנו את שרשרות הפרחים שקיבלנו כסיפתח ואני ?
התרגשתי כמו יולדת ברגע שמניחים בזרועותיה תינוק טרי..מ א ו ה ב ת!!
מוצפת במראות, מנסה לבלוע כל צליל, צבע ,מבטים, דמויות, תרבות.מקנאה בפשטות, בהשלמה,באושר הטהור על עצם החיים.
הודו הילכה עליי פלאים, קיבלה אותי בחיבוק גדול ואחרי 5 ימים כאן בארץ הקודש אני עדיין מתקשה לעשות לי סדר בראש ולמצוא את המילים המדויקות שיתארו את התחושות.
עד שתמצאנה המילים אני מעדיפה לעשות ויפאסנה ולתת לכמה תמונות (מתוך 2200) לדבר בשמי 🙂
עוד >>
למי מאיתנו לא היה אוסף בילדותו?
בתור ילדה הייתי אוספת מחקים, מפיות וניירות מכתבים. אלה היו אוספים שכיחים למדי שאיפרו לעשות “החלפות” (במילעיל) ובנוסף ,זו הייתה דרך נהדרת להיות “אחת מהחבר’ה”.
מאוחר יותר התקנאתי בשכנה שלי אספה קופסאות גפרורים מטריפות מכל העולם בזכות משפחה עניפה בניכר שתרמה את חלקה , ובחבר אחר שאסף מחזיקי מפתחות מיוחדים עם שרשרת חוליות כסופה ,זוכרים כאלה?
אבא שלי אסף בולים אבל לא ברמה שחיפש באדיקות אחרי בולים מסוימים להשלמת סדרה כזו או אחרת.
ועדיין, זוכרת אותו מפשיל שרוולים כשגילה בתיבת הדואר מכתב עם בול מיוחד.
הוא הכניס אותו לקערת מים וחיכה שהבול יצוף. אחר כך ליקט אותו בזהירות בעזרת פינצטה ושם או
עוד >>